טעון קיפוח 51: מה חסר באלבום הבכורה של בנות A-WA?

      שלישיית הבנות שסוחפת את חובבי המוזיקה מארחת יכולת גולמית עמוסת סטייל אבל האלבום כולו לא אחיד וגם: שחר סוויסה מתקמבק והשיר הכי גרוע בעולם כולו. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      רועי בהריר פרל
      יח"צ - חד פעמי

      (בוידאו: בנות A-WA מבצעות שיר בחזרה)

      עוד בוואלה! NEWS

      מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

      בשיתוף HONDA
      לכתבה המלאה

      שחר סוויסה – "יללת הגברים" (3:02)

      הגברים מייללים בשירו המחוק והמהנה של הראפר המזרחי שחר סוויסה (פיצ'רינג קוואמי, קאשי וקוטג'), ולאו דווקא בצורה של בכי, כמו למשל אלה של אבנר גדסי, הבוכים בלילה (או אלה של הקיור, המתבכיינים על זה שאסור להם לבכות).

      הם אולי אמורים לבכות, שכן מצבו של סוויסה חמור למדי ("תתקשרו למשטרה, היא שברה לי את הלב / שמישהו יזעיק עזרה, אני כמו זאב בודד / אוווווווו"), אבל השילוב בין מראהו המגוחך לסיפורו המופרך (בפזמון מתברר, או לפחות עולה חשד, שהבחורה ששברה לו את הלב היא אמא שלו) עשוי לעורר אך ורק יללות של צחוק בריא.

      אפשר להניח שרוב הגברים (וכל הנשים) גם לא ממש בכו כשסוויסה, המכנה עצמו ש"ס, נעלם אי שם ב-2007 אחרי אלבום בכורה מוצלח ומוערך שהוציא בלייבל של מוקי ופילוני. זה היה עצוב, אבל בפרופורציות. לא כמו מה שקרה במגדלי התאומים, או בפרק שבו שפינוקיו הפך לחמור.

      גברים אמיתיים (כמוני) יודעים להכיל אובדן של דברים כאלה, גם אם היה בהם פלואו ייחודי ששולב בביטים עדכניים (דאז) ובטקסטים חדים ומבדרים. גברים אמיתיים גם יודעים לפרגן לחבריהם למין כשהאחרונים מביאים שיר חזק וטוב, כמו למשל "יללת הגברים", שמיטיב להתיך, בעזרת עיבוד מושלם של טל מטמור, את מרוקו באמריקה וללהט בין כלים וסולמות ערביים למקצבים שחורים, רוויי ביטים מסומפלים.

      נכון, שורות כמו "למה ברחת לי, למה / מה כבר עשיתי מאמא / שינית לי את הקארמה / חולה לך על הטרמה" נשמעות כמו משהו שנולד בסיעור מוחות של דודו אהרון, ליאור נרקיס ואבי ביטר, אבל אירוניה מודגשת במיוחד עוטפת את הטקסט הפוליסמי הזה, הפסאודו-עילג, כך שאין ממש אפשרות לתהות על איכויותיו האמנותיות, ובכלל, לעשות משהו פרודוקטיבי שקשור לחשיבה.

      הקצב המטמטם, הירי האוטומטי של המלל הפרוע והפאסון הייחודי של הנסיך המדליק מבל יבנה נותנים חזק בראש ובמחוש. אף אחד לא יכול להגיד עכשיו, נוכח שובו של סוויסה לתמונה, "יופי, אפשר לחשוב", כי באמת, אי אפשר לחשוב. וזה נורא כיף.

      (ארבעה כוכבים)

      אליאב שבו - "יא חביבי" (3:11)

      מקורית ומעניינת היא בחירתו של הילד אליאב שבו – הנחשב ברחבי עירו, ראשון לציון, ל"ילד פלא", שכן הוא מצליח לשיר ולהיות ילד בו זמנית – לא לנהוג כמו שאר הזמרים ולפנות בשירו לקהלים נוספים שאינם ציבור בני האדם. שבו, עם כל הקסם והחן שבו, מאתגר את האוזן האנושית בטונים שחלקם חורגים מטווח התדרים שלה וככל הנראה מיועדים להאזנה בקרב חיות בית ומשק, ואולי גם כמה מינים של חרקים ורכיכות.

      לזכות מיתרי קולו ייאמר שהפיץ' שלהם, למרות היותו גבוה ומציק, יציב לחלוטין, נטוע כבזנ"ט צה"לי בקרקע של המילים, הלחן והעיבוד. הבעיה היא רק שהקרקע הזאת לא מי יודע מה פורייה: הטקסט שכונתי, חד-ממדי ומכוון למושא גברי תמוה ("תשמע לי אח יקר, כל כולי שלך / תרים ת'ראש ותסתכל, אני איתך"), הלחן חלש ומשומש והעיבוד חיוור וסטנדרטי.

      מדובר בילד טוב, כמובן, עם חולצה מכופתרת, חיוך אמפתי וכיפה סרוגה. ילד פלא ים-תיכוני לעולם לא יכול להיות ילד רע – למעט, אולי, המקרה של עומר אדם (אם כי לא נהוג לייחס לו את הלוואי "פלא", וטוב שכך). לעתים, כמו למשל במקרה הזה, בו אנו נחשפים לילד שנשמע כמו שקופית של "תמו שידורינו" באייטיז, נדמה שהפרמטר המרכזי שלפיו נקבע האם ילד מסוים הוא ילד פלא ים-תיכוני הוא מידת חינניותו וחנוניותו של הפציינט, ולאו דווקא איכויותיו המוזיקליות.

      אמנם יש לשבו כמה כאלה (מנעד חריג, דיוק מרשים), אבל הוא, בראש ובראשונה, ילד טוב עם חיוך מאולץ וחמוד. ככזה, ביכולתו להרטיט ולרגש רק עד גבול מסוים, ורק את בני משפחתו הקרובה. אם הוא שואף להגיע רחוק יותר, אל מעמקי לבו של הציבור הרחב, הוא צריך לקחת דוגמה מילדי פלא "רעים", אמיתיים, כמו, נאמר, איימי וויינהאוס וזוהר ארגוב. כן, אליאבי, זה בסדר, מותר להבריז משיעור תושב"ע. קדימה.

      (שני כוכבים)

      בן מצמבר – "שאנז אליזה" (3:14)

      חוסר האחריות שמאפיין לאחרונה את מקבלי ההחלטות במשרד התיירות זועק לשמיים. הדבר הזה – איום גלוי ומפורש בפיגוע באזור השאנז אליזה שבפריז - נמצא כבר יותר מ-24 שעות באוויר, אולם המשרד עדיין לא הוציא, משום מה, אזהרת מסע בעניין.

      "היא יפה מדי, היא לוחשת מון אמור", שר המפגע, וממשיך בתיאור מדויק למדי של מתווה הפיגוע: "אני חלש לזה, בואי נברח מנתניה לשאנז אליזה". השאלה הראשונה שאדם בר דעת צריך לשאול את עצמו כשהוא נתקל בשיר כזה היא, כמובן, "מה זה?".

      התשובה לכך יכולה להשתדל להיות רכה ואלגנטית, אבל היא לא תצליח, כי מדובר בשיר הגרוע ביותר שנכתב, הולחן, עובד והושר אי פעם, בתולדות הזמר הים-תיכוני ובכלל. כן, עד כדי כך הוא לא מוצלח.

      למצמבר שלנו יש קול עכור ולא מיוחד שמזכיר קצת, בצבע ובמנעד, קול של אדם רגיל ששואל את הקופאית בסופרמרקט איפה יש מטליות לחות. מצמבר, כמו טויוטה שהלך לה המצבר, לא מצליח להתניע את השיר מפאת מוגבלותו הווקאלית, ולכן רוב הזמן הוא פחות שר ויותר מדבר. נכון, גם אם הוא היה שר, זה לא בהכרח היה עוזר נוכח הלחן המייסר והעיבוד שנעשה, ככל הנשמע, באמצעות מעדר.

      לא ברור, אגב, מי היו הנגנים שהסכימו לשתף פעולה עם זה. ההודעה לעיתונות נמנעת מלציין את שמותיהן, אולי בהוראתם, כך שמבחינה זו אין עוד את מי להאשים. בעצם, יש אחד, עדן שלו שמו, שחתום על הרובריקה הכללית "הפקה", ויש עוד אחד, אבי כהן, שמתהדר בטייטל המופלא "בעל זכויות". למרבה המזל, הוא לא בעל הזכויות היחיד בעולם. גם לי, למשל, יש כמה כאלה, ואת אחת מהן אני הולך לנצל ברגע זה ממש. הנה, זהו, לחצתי על סטופ. עכשיו תורכם.

      (מינוס טריליון כוכבים)

      A-WA – "ח'ביב גלבי" (אלבום בכורה)

      אנשים אוהבים להגיד שבנות א-ווה המוכשרות והנחמדות נושאות עמן בשורה חדשה, מסחררת ובלתי צפויה. זה לא נכון. ערבוב בין מקצבים תימניים ברוח שירת הנשים היאמנית עם אלמנטים מתרבויות אחרות ועם סגנונות מרוחקים היה גם הבסיס שעליו צמחה, למשל, ההורה בימי קום המדינה.

      בזמנו, מוזיקאים מקומיים ממוצא אשכנזי, ניסו להגדיר צליל ישראלי חדש בעזרת שילוב בין מוזיקת עם רוסית לריתמוס תימני, והתוצאה היתה ריקודי עם בדגש על "צעד תימני" מחד ושירים מזרחיים שנשמעו כמו שיר עם רוסיים, מאידך (למשל, הבית ב"כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב). הדיפוזיה הדו-כיוונית הזאת בין תימן לשאר העולם אפיינה גם את העבודה של רוקרים כמו גרי אקשטיין וחיים רומנו עם "צמד צפרי", ומאוחר יותר גם את מה ש"סיסטרז אוף מרסי" עשו עם עפרה חזה.

      מבחינה זו, א-ווה מחדשות מעט מאוד: צלילי שירת הנשים התימנית והוייב הבלקני שתומר יוסף ("בלקן ביטבוקס") החדיר בהם הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר עפרה חזה ומוזיקה גותית כבדה. מדובר בסגנונות שכנים - הן גיאוגרפית והן צלילית – כך שהתוצאה מראש לא יכולה להיות עד כדי כך מפתיעה ומפילת-לסת.

      מה שכן מפתיע, ומאוד לטובה, באלבום המלא של א-ווה זה האופי של השירה עצמה. אולי היה ניתן לחוש בזה, במידת מה, גם בשיר הנושא של האלבום, הסינגל המצליח שהוסגר לגלגלצ ("ח'ביב גלבי"), אבל כשמקשיבים ל-12 השירים האלה ברצף, המסקנה הברורה היא שלבנות האלה יש גרונות מופלאים, בקנה מידה בינלאומי ורב-זמני.

      בחלק לא מבוטל מהשירים, העיבודים של תומר יוסף לא עושים חסד עם הקולות הללו, ובמקום לחמם את האווירה הם דווקא מצננים אותה, מה שמרגיש קצת כמו לאכול מרק רגל קר. לא נורא, אבל גם לא מדהים. כשיוסף משכיל להוריד מעט את הרגל מדוושת החיבור לכאן ולעכשיו, כפי שהוא תופס את הכאן והעכשיו (כלומר, בשמחה בלקנית), צצים רגעים קסומים שמזכירים קצת את העיבודים הפאנקי-פסיכדליים שנעשו בשנות השבעים לזמרת המחאה הטורקית סלדה.

      העולם דוהר קדימה בקצב מהיר וההיגיון הבריא אומר שכדאי לזרום איתו, אבל יכול להיות שההיגיון הזה לא תופס כאן. בנקודות רבות לאורך אלבום הבכורה של א-ווה, נשמע שהרצון הזה, לשדר עדכניות ורב-תרבותיות לאוזניים מערביות, בא על חשבון היכולות הגולמיות של הקיבוצניקיות הדרומיות האלה, ברוכות הכישרון ועמוסות הסטייל. קצת חבל שכך, כי זו באמת היתה יכולה להיות יצירת מופת, אבל גם כיף, כמובן, מתקבל בכיף.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully