התעלות היא משימה לא פשוטה כלל לאמן, במיוחד בעיבוד חוזר למופע מסוים. טוב ככל שתהיה, כשאתה מבצע גרסת קאבר לשיר או משחק בהצגה או בסרט שכבר עלו בעבר, המטרה שלך היא להאפיל על קודמך, לעשות את שלך טוב יותר. זה קשה, כי אנשים לעולם ייטו חסד לראשוניות, וזה קשה שבעתיים כשאתה אמור לעשות משהו שלא כל כך מקובל בתחום התיאטרון להיכנס לנעלי עצמך, ועוד לעשות את זה כמעט 30 שנים אחרי.
.
הפעם הקודמת שריטה כיכבה ב"גבירתי הנאווה" היתה ב-1986. אז, כטאלנט ברגעי הפריצה, הליהוק שלה נראה הגיוני, הפעם הרבה פחות. ועדיין, עם צאתה של שני כהן לחופשת לידה, החליטו בהבימה לקחת סיכון ולהזניק למרכז הבמה את האלייזה הכי זכורה בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי, הפעם עם מעמד של דיווה - הכי רחוק מהנערה המבוישת של האייטיז, שרק חיכתה להזדמנות להוכיח את עצמה.
"ריטה לא רוצה שיכתבו עליה ביקורת", נמסר לנו מהתיאטרון בתגובה לבקשתנו לסקר את הופעת הבכורה שלה ביום רביעי. הם הוסיפו שאין טעם בכך מאחר שזו הצגה שרצה כבר שנתיים, ואכן, כניסת המבקרים נשללה מאיתנו ונאלצנו לפנות לקופות. בתגובה של ריטה יש מן המגלומניה, שהרי לנו, כידוע, אין שום מחויבות לשחקנית ולרצונותיה. אלא שצריך להודות שיש בבקשה זו היגיון לא מועט. הרי לא זאת בלבד שריטה היא בסך הכול מחליפה, הנוהל הראוי הוא לסקור את ההצגה ודרכה להגיע אל השחקנים. בשימוש במתודה הפוכה, של הטלת זרקור על כוכב ספציפי במחזה שכבר עבר 250 הצגות, יש סוג של עוול, כלפי ריטה וגם כלפי שני כהן.
לכן, זה המקום להדגיש שזו אכן אינה כתבת ביקורת על "גבירתי הנאווה" ולא השוואה לשני כהן, אלא סקירה על הופעתה של ריטה בלבד. לאחר שהנקודה הזו הובהרה, אפשר לפנות לעניין בלי להתנצל. גם אם ריטה חשה בחוסר צדק, הרי שהליהוק החוזר שלה לאותו תפקיד בהפרש של שלושה עשורים, מעשה כמעט חסר תקדים בתיאטרון העולמי, הוא סיפור ענק שמחייב התייחסות מקצועית, ואין ביכולתה למנוע זאת.
מאחר שאלייזה דוליטל אמורה להיות מוכרת פרחים צעירה, תנאי הפתיחה של ריטה לא עמדו לטובתה. לא מנומס לעסוק בגילה של אישה, אבל הפיל הזה הלא עומד בחדר מרגע ההכרזה על הקאמבק במאי האחרון. הרי לא סביר שריטה-אלייזה בת ה-53 תשחזר את ההצלחה של ריטה-אלייזה בת ה-24. הקושי הפיזי אכן העיק ברגעים הראשונים, אך נמחה במהרה בשל הציוות עם נתן דטנר הוותיק, המיומן ולא פחות חשוב מכך המבוגר יותר. שנות הניסיון שחולקים ריטה ודטנר על הבמה (ביחד ב"אילוף הסוררת" ולחוד) הפכו את הקליטה לקלה יותר. המכשול העיקרי של ריטה בקטגוריה הפיזית הגיע עמוק בתוך ההצגה, כשביצעה דואט עם אדם להב (בתפקיד המחזר פרדי איינספורד-היל). בסך הכול בן 26, הציוות של להב כצעיר הרודף אחרי אלייזה לא נראה טבעי, אבל ריטה ידעה להתגבר בדרך מקורית על המוקש הזה. כשפרדי פנה אליה במילה "ילדתי", הפסיקה את השטף הטבעי, הביטה לקהל ובאלתור ממזרי ומחויך קרצה: "לא כל כך ילדה, גם לא בת 16".
זה היה רגע קסום, אחד מני רבים בערב הזה. לא חייבים לאהוב את העשייה של ריטה כדי להעריך את הנוכחות והכריזמה שהיא מביאה לאולם. היא לא מבצעת את התפקיד שלה באופן מושלם (במיוחד את החלק הראשון וה"ערסי" של אלייזה, שם ריטה נשמעת יותר קרוב לפולניה זקנה מאשר ללונדונית צעירה עם מבטא קוקני), אבל כל רגע שלה על הבמה מעורר השראה. כשהיא שם היא מהפנטת, כשהיא לא שם היא מעוררת געגוע. את האיכויות הווקאליות שלה לא ניתן להחליף, וספק אם יש עוד אמנית בישראל שיכולה לבצע את "ברד ירד בדרום ספרד" טוב ומרגש יותר ממנה.
אז מה היה לנו שם? כוכבת עצומה אחת שהצליחה למחות חלק ניכר מהפרשי הגיל של הקדנציה הקודמת בתפקיד, צוות מצוין שסייע לה לגלוש היטב לספוט הראשי וערב מהנה, גם אם ארוך במקצת, ומעורר הערכה. הפתרון של "הבימה" להחלפה הזמנית של השחקנית הראשית נראה אולי גימיקי וקל. ועדיין, הוא הפתרון הנכון.