היה ברור כי במוקדם או במאוחר, הספר "סוויטה צרפתית" יהפוך לסרט. אמנם המבנה העלילתי שלו לא מקל על המלאכה, אבל איך הוליווד יכולה לעמוד בפיתוי, כשמדובר לא רק ברב-מכר, אלא גם ברומן העוסק באחד הנושאים החביבים על תעשיית הקולנוע האמריקאית מלחמת העולם השנייה.
אז כמתבקש, היום (חמישי) עולה לאקרנים הגרסה הקולנועית של היצירה הספרותית המהוללת כשבעה עשורים לאחר שאירן נמירובסקי כתבה אותה אך לא הספיקה להשלימה לפני שנספתה באושוויץ, כעשור וחצי לאחר שסוף כל סוף התגלתה והובאה לדפוס, וכעשר שנים לאחר שנרכשו הזכויות להפקתה.
מאז עבר הפרויקט כמה מהמורות. כפי שקורה לעתים בהפקות מסוג זה, במאים התחלפו, ובסופו של דבר הופקדה המשימה בידיו של סול דיב, שהתפרסם לפני שבע שנים עם "הדוכסית", דרמה היסטורית משובחת בכיכובה של קיירה נייטלי. תחת שרביטו, מתמקד הסרט בחלק השני של הנובלה, ולפיכך מציג את סיפור מערכת היחסים בין אשה צרפתייה, בגילומה של מישל ויליאמס, ואחד מן החיילים הגרמניים הכובשים את עיירתה ואת ביתה.
לרגל הפצת "סוויטה צרפתית" בארץ, אני פוגש את דיב במלון פריזאי. העובדה שהסרט קיבל ביקורות פושרות ובניגוד לצפוי הודר מעונת הפרסים, לא פגמה בהתלהבותו לגביו והוא עדיין מקפיד לדבר עליו בנדיבות ובחייכנות.
עברו שבע שנים בין "הדוכסית" ל"סוויטה צרפתית", כך שברור כי הבמאי המוכשר, בן 46, בוחר את סרטיו בקפידה. אפשר להניח כי לקח על עצמו את העיבוד רק כיוון שאהב את הספר, מצא בו ייחוד וזיהה בו פוטנציאל. "זה נכון", הוא מאשר. "היו כבר אלפי יצירות על מלחמת העולם השנייה, אבל נקודת המבט של נמירובסקי כאן חריגה ושונה לא רק שהיא עוסקת בחיים האזרחיים, משהו שכמעט ולא נעשה, אלא גם עושה זאת מנקודת מבט נשית, שזה מהלך עוד יותר נדיר בהקשר זה. דבר נוסף שאהבתי בספר הוא האנושיות שבו. כולם כאן נשארים בני אדם בשבילה. גם החיילים הגרמניים, שהיא לרגע לא מכנה אותם 'נאצים'. גם אם ברור לנו שברור לה מה הולך לקרות לה, אפילו בנסיבות הללו היא מסרבת לראות את הדברים בשחור ולבן. היא לא נופלת לסטריאוטיפים של הטוב ושל הרע, וזה גם מה שאני ניסיתי לעשות".
גם "הדוכסית" עסק בתקופה היסטורית נדושה דרך נקודת מבט נשית. כיוצר, מעניין אותך יותר להביא סיפורים של נשים?
"אני לא חושב שאני בהכרח נמשך יותר לגיבורות נשיות. אני כן מתעניין יותר בפרספקטיבות מרעננות ובדמויות שעוד לא שמענו את הקולות שלהן, ואת הדברים האלה בדרך כלל אפשר למצוא בסיפורים על נשים".
כנהוג בראיונות עם במאים שהביאו אל הבד ספרים כה אהובים, עולה כמובן השאלה אם דיב לא חשש כי מעריציו הרבים של הרומן יזעקו "אל תיגע לי בשואה", ועד כמה חש לחץ ואחריות בגלל הפופולריות של המקור.
"זה היה תהליך עדין", הוא אומר. "מצד אחד, מובן כי זה אדפטציה ולכן היא לא תהיה זהה לספר. מצד אחר, רציתי כמובן גם לשמור על הרוח של הרומן, כי לא היה טעם לעבד אותו כך שכבר לא ניתן יהיה לזהות את המקור. זה היה סיכון, ללא ספק, וחשתי אחריות גדולה. מה שבעיקר הקשה כאן היא העובדה שהסופרת, למרבה הצער, מזמן לא בחיים, ולכן אי אפשר היה לקבל ממנה פידבק ולהיעזר באינפוט שלה".
אם בכל זאת באיזושהי דרך פלא היית יכול לעמוד בפני אירן ולשאול אותה שאלה אחת, מה היית שואל?
"הו, זו שאלה מצוינת. מממ...זה לא משהו שחשבתי עליו עד עכשיו. אני מניח שהייתי רוצה לדבר איתה על הפיל הגדול שיש בחדר, וזה לדעת מה היא באמת חשבה, מה היא מרגישה, לגבי הגרמנים. ואם אולי היתה לי עוד שאלה, הייתי תוהה למה היא לא שילבה בעלילה דמויות יהודיות".
אבל אתה כן הוספת דמות כזו. יש כאן אשה יהודייה שלא היתה במקור, שסיפורה מצטלב בזה של הגיבורה.
"נכון, כי הרגשתי שאני צריך להתייחס ליהדות של אירן, שבסופו של דבר הובילה לגורלה המר. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, ואמנם לא יכולתי לאשר את זה מולה, אבל כן עירבנו בכך את הבת שלה, דניס, מי שמלכתחילה הובילה לפרסום הספר, והיא אמרה שזה בסדר מבחינתה. באופן כללי, היה לי חשוב לדבר עם דניס. לא בשביל לקבל ממנה את ברכת הדרך, אלא כדי להסביר למה אני בכלל מעז לגעת במה שאמא שלה כתבה, ולמה אני עושה את מה שאני עושה. היא הלכה לעולמה מעט לפני תחילת הצילומים. עוד הספקתי לדבר איתה ולשמוע את ההתרגשות שלה מכך שהפרויקט יוצא לדרך. זה ריגש גם אותי".
אירן נמירובסקי פרסמה כמה ספרים לפני "סוויטה צרפתית". חלקם היו בסיס לסרטים עוד בחייה, נגיד "דוד גולדר". יצא לך לקרוא אותם?
"לא, לא רציתי. זו היתה החלטה מודעת, ידעתי שאם אעשה זאת, תמות ודמויות משם עלולות לחדור באופן לא מודע לסרט הזה, ורציתי להימנע מכך".
קראת ספרים או ראית סרטים של אחרים כחלק מההכנה לעיבוד הזה?
"כן, עשיתי תחקיר היסטורי מקיף וראיתי סרטים תיעודיים רבים. מהם, התרשמתי בעיקר מ'הצער והחמלה', הסרט התיעודי הקאנוני של מרסל אופולס שבזמנו נאסר להקרנת בצרפת בגלל מה שחשף על התנהלות הצרפתיים תחת הכיבוש. כנער, תמיד חשבתי שרוב הצרפתיים פעלו במחתרת נגד הנאצים. לאחר הצפייה, הבנתי שרק כאחוז וחצי מהם עשו זאת, וזה האיר את עיניי".
האנגלים נוטים לבוז לצרפתיים על הפסיביות הזו שלהם בזמן הכיבוש.
"אני לא חושב שיש מקום לבוז הזה. מה היה קורה אם הבריטים היו נכבשים בידי הנאצים? אני מניח שהיינו מתנהגים באותה צורה. היינו הולכים על הפתרון הקל, זה מה שעושים כשיש לך מה להפסיד ואתה מנסה להגן על המשפחה שלך. זה מה שקורה כשכובשים אותך ולוקחים לך את הנשק. אין לי טענות לצרפתיים. אני לא חושב שהפסיביות היא תכונה צרפתית זה משהו אנושי ואוניברסלי".
אחת השאלות המרכזיות שהסרט מעלה היא האם באמת אפשר לאהוב אויב, לאהוב כובש.
"העובדות מדברות בעד עצמן, הלא כן? תספור כמה ילדים נולדו בזמן מלחמת העולם השנייה או לאחריה כתוצאה מיחסים בין שני צדי המתרס. אני מניח שלפחות בחלק גדול של המקרים, זה קרה בהסכמה. אהבה היא דבר מוזר, מה יש לומר, היא לא תמיד בשליטה. זה סוג של טירוף".
לסיכום, ממה שהתרשמת עד כה, אנשים שקראו את הספר מגיבים לסרט אחרת מכאלה שלא?
"אני חושב שמי שמכירים את הספר יצאו מנקודת הנחה שהוא בלתי ניתן לעיבוד קולנועי. הרי יש בו נובלות שונות שלא מתחברות, ולמרבה הצער המחברת שלו לא סיימה אותו, אז איך אפשר להביא את זה אל הבד? אז מבחינת מי שקראו את 'סוויטה צרפתית', זה שעשו ממנו עוד סרט ועוד אחד עם התחלה, אמצע וסוף, זו כבר הפתעה. ולסיום, האם גם אני יכול לשאול אותך שאלה?".
כמובן.
"מה חשבת על הדמות היהודייה? היה לי חשוב שהיא לא תיפול לסטריאוטיפים. אז אמנם היא לא ענייה, אבל גם לא עשירה יותר משאר הדמויות"
היא בסדר.
"אשתי גם יהודייה וגם היא אמרה שהיא בסדר, אז נראה לי שבאמת יצאתי בסדר".