זוג מושלם ויפה נכנס לגור בבית מושלם ויפה, מלא בחלונות זכוכית גדולים. אתם יודעים מה אומרים על אנשים שגרים בבתי זכוכית: לא כדאי להם להכניס הביתה אנשים שהם הכירו פעם בבית הספר ועכשיו נראים קצת מוזרים. אבל זה, כמובן, מה שקורה ב"המתנה". כשהם עדיין מתארגנים בביתם החדש, פוגשים גיבורינו בני הזוג במקרה מכר של הבעל מתקופת התיכון, בחור כזה עם עיניים עצובות. שלום שלום, מזמן לא התראינו, תן לי את המספר שלך ובטח לא נתקשר. אבל הבחור, גורדו, מגיע אליהם שוב: הוא נותן להם מתנת חנוכת דירה, ואחר כך עוד כמה מתנות קטנות ואז חוזר לוודא שהכל בסדר ואז צריך להכניס אותו כי לא נעים. והוא בחור טוב, אבל הוא דביק קצת יותר מדי, ובשלב כלשהו גם קצת מקריפ.
פעם זה קרה כל הזמן. בשנות התשעים היה רצף של סרטים כאלה: "דרושה שותפה רווקה", "היד שמנענעת את העריסה", "במרומי הפסיפיק","פסגת הפחד". תמיד היו שם גיבור או זוג הגיבורים שחיו להם את חייהם המושלמים עד שהזר הנחמד-למראה נכנס להם לחיים, ובהדרגה התברר כפסיכופט. הכל התגלגל לסיום הבלתי נמנע של סצנת הקרב שבו לבסוף יצטרכו להרוג אותו או לגרום לו לגאול אותם מייסוריהם. "המתנה" הוא סרט שמתחיל בדיוק כמו כל הסרטים האלה, אבל מכיר אותם, למד אותם היטב, ולא הולך לפתור את העניין באופן כל כך פשוט. לפעמים, יותר מסרטי המתח ההוליוודיים האלה, זה מזכיר דווקא את "מחבואים" של מיכאל האנקה.
זה הסרט הראשון של ג'ואל אדגרטון כבמאי (ותסריטאי; הוא כתב גם את "עבירה", דרמת משטרה אוסטרלית לא רעה בכלל שהוצגה בארץ בשנה שעברה) - וזה חתיכת ספתח. יש סיבה טובה לזהירות וחשש בכל פעם ששחקן מחליט גם לביים; על כל מקרה של קלינט איסטווד יש כמה אנג'לינה ג'ולי. זה שאתה מופיע מול המצלמות לעתים קרובות לא נותן לך את היכולת לדעת מה לעשות גם בצד השני שלהן. אבל אדגרטון שגם ליהק את עצמו כאן בתפקיד הזר המוזר - הוא הדבר האמיתי. "המתנה" היא הוכחה מצוינת לכך שהוא יודע מתי להרעיש ומתי לקפוא, איך לתת לקהל בדיוק את כמות המידע שהוא צריך ולא יותר מזה, ואיפה לשים את המצלמה כדי לתת לקהל הרגשה קצת לא נוחה, אבל בלי לצעוק עליו "תראו איזה דבר מוזר ומטריד קורה פה!". יותר מזה יש לו אומץ. האומץ לעשות סרט איטי מאוד שלוקח הרבה זמן עד שהוא מגיע לעיקר, ובכל זאת להיות בטוח שלא יהיה משעמם. סצנות ה"אימה" ב"המתנה" מגיעות מאוחר, והן אפקטיביות משום שהן מגיעות מאוחר, ואתם לא יושבים מהרגע הראשון במחשבה מאיפה יקפוץ עליכם ה"בו" הבא.
כל זה לא אומר ש"המתנה" היא יצירה מושלמת. יש בסיפור רגעים לא סבירים וכאלה שאפשר בקלות לנחש מראש. בעוד אדגרטון עצמו ורבקה הול בתפקיד האישה עושים עבודה מצוינת, ג'ייסון בייטמן בתפקיד הבעל פחות משכנע, בין השאר משום שהוא מתנדנד בצורה קצת מוגזמת בין קיצונות אחת לשנייה. אבל זה בקלות המותחן הטוב ביותר שמוצג עכשיו בקולנוע, ואת ג'ואל אדגרטון אפשר לסמן עם מארקר בתור אחד היוצרים המבטיחים של השנים הקרובות.
ומה אתם חשבתם על "המתנה"? ספרו לנו בתגובות