כשלהקות אלטרנטיביות מצליחות לפרוץ למיינסטרים אפשר לזהות לכך סיבה ברורה שנראית לעין בדרך כלל. בין אם אלה שירים קליטים, סאונד מרוכך, סקס אפיל או כריזמה כובשת תמיד יש משהו שאפשר לשים עליו את האצבע. ראינו את הסיפור הזה חוזר על עצמו לא פעם בשני העשורים האחרונים, מהווייט סטרייפס דרך ארקייד פייר ועד ארקטיק מאנקיז. בהתחלה מעריכים אותך, אחר כך אוהבים אותך ואז נותנים לך גראמי.
אלט ג'יי היא אנומליה, להקה שלא מחזיקה באף אחד מהאלמנטים המוזכרים לעיל ועדיין מצליחה באופן כמעט חסר תקדים. כמה חסר תקדים? שימו לב לאבולוציה של ההופעה שלהם בפריפריה התרבותית שנקראת ישראל. הופעה בודדת באמפי רעננה מכרה את כל הכרטיסים 8,000 אם לדייק - תוך יממה. נקבעה הופעה נוספת. גם היא סולד אאוט. ההופעה עברה ללוקיישן גדול יותר האמפי החדש בראשון לציון, וכעת צפויים להגיע לשתי ההופעות כ-20 אלף איש. לא רע בשביל להקת אינדי.
ההצלחה של אלט ג'יי, לפחות בארץ, מעידה פחות על חדירתה למיינסטרים ויותר על עליית כוחו המספרי והכלכלי של הקהל האלטרנטיבי. קהל שאמנם מאופיין בריבוי קולות ודעות אך גם הוא כמו כל קהילה מחזיק במכנה משותף רחב, וחברי אלט ג'יי עומדים כיום בראש המחנה. אבל מה סוד הקסם של הרביעייה הבריטית האלמונית למראה?
פינק פלויד הייתה הרכב מהסוג הזה. עטיפות אלבומיה האמנותיות ונטולות הפרצופים שיוו לה נופך של ישות שגדולה על המושג המשעמם והצפוי הנקרא "להקה". בשנות התשעים הקליפים שליוו את האלבום "The Division Bell" המשיכו את הקו, היו אניגמטיים והציתו את הדמיון. היא הצליחה, לפחות בשנים שלא ביישה את עצמה בבתי משפט, להיות להקה ללא פנים ואולי גם הרוויחה בגלל זה.
אלט ג'יי היא לא פינק פלויד. בעידן ויקיפדיה קשה לשמור על מסתורין ובשתי הקלקות תגלו שחברי הלהקה גם לא מתאמצים להסתיר את פניהם. אבל הם מעוררים תחושות דומות. הפוכות מאלה שנגרמות בעקבות המוחצנות של סולנים כמו אלכס טרנר או ג'ק ווייט. אם חברי אלט ג'יי יעברו מולכם ברחוב יש סיכוי טוב שלא תשימו לב. לי, באופן אישי, לקח זמן מהרגע ששמעתי את אלבום הבכורה "An Awesome Wave" ועד שעשיתי את הצעד האקטיבי לגלות מי עומד מאחוריו. קסמה לי המסתוריות המוזיקלית שיחד עם השם הלא שגרתי (סימן דלתא שמתקבל אם לוחצים על מקשי "אלט" ו"J" במחשבי מק) הצליחו לעשות דבר שדי נדיר בימינו להצית את הדמיון.
בואו נדבר רגע על המוזיקה. אלט ג'יי החלה את דרכה כשג'ו ניומן וגוויל סיינסבורי (שמאז כבר פרש מההרכב) נפגשו באוניברסיטת לידס והחלו להקליט יחד. בגלל מגבלות הרעש במעונות שבהם גרו השניים לא יכלו להקליט תופים וגיטרה בס ולכן השירים שמרו על גוון מינימליסטי שהצליח להישמר גם בהקלטות שני אלבומיהם (אם אתם מחפשים הצצה למלאכת היצירה, נקודת פתיחה משעשעת היא הפארודיה הביתית הקולעת שתוכלו לראות ממש כאן למטה).
האלבומים של אלט ג'יי, אחרי מאות שעות אולפן, נשמעים כמו הגרסה המלוטשת של אותן הקלטות מינימליסטיות. שניהם מאופיינים בעבודת לופים, הרמוניות קוליות, פסנתרים, גיטרות ועבודת כלי הקשה של מתופף שהוא 80 אחוז חירש (זה לא משל, תום גרין סובל ממחלה גנטית נדירה שפגעה לו בשמיעה ועלולה לגרום לו לקריסת כליות בכל רגע). לשירים אין מבנים ברורים והמלודיה קליטה רק במקרים בודדים. מה שמענג למשל בשיר "Fitzpleasure" מהאלבום הראשון, הוא עבודת ההפקה שסביבו. ספק אם בגרסה ראשונית ואקוסטית לשיר יש השפעה דומה.
לא מעט בזכות המוזיקה המבוישת והתדמית התואמת, הצליחה אלט ג'יי להיות קול של דור ההיפסטרים בדיוק בשנים שההיפסטריות הפכה לנחלת הכלל, מה שהופך אותה למגניבה ולא מגניבה בו זמנית. אבל האם מוזרות ועבודת הפקה מושקעת מהוות תנאי מספיק להצלחה בימינו? אנימל קולקטיב הרי עושה את זה 15 שנים, בהערכה גדולה יותר ובהצלחה קטנה הרבה יותר. TV on the Radio התחילה הכי מוזר שאפשר אבל הלכה והתמתנה עם השנים. אלט ג'יי היא מקרה קלאסי של להקה שקמה במקום הנכון ובזמן הנכון: מדובר בלהקה בריטית די סטנדרטית שלא מאיימת על הסדר הקיים אך מכניסה בו חידושים טכנולוגיים מתבקשים לתקופה, כמו פינק פלויד ובהמשך גם רדיוהד. אפשר כמעט לומר שיש תקן ללהקה מהסוג הזה. כמוהן היא מצליחה לשדר תחכום שגם אם הוא לא באמת שובר מוסכמות, עדיין מחמיא מאוד לקהל המאזינים.
על האלבום הראשון חברי אלט ג'יי עבדו חמש שנים אבל האלבום השני יצא בסך הכל שנתיים אחריו, וכשעיני כל העולם נשואות אליו. התוצאה לא היתה חדשנית במיוחד, ובמקרה של אלט ג'יי הכוונה היא שהוא אפילו יותר מוזר מקודמו. אמנם את השיר "Left Hand Free" מהאלבום השני נכתב ב-20 דקות בניסיון לכתוב שיר שיהיה "הכי קלישאתי שאפשר והכי פחות אלט ג'יי", וכך הלהקה זכתה גם בלהיט שהצליח בארצות הברית וגם באמירה פוסט מודרנית על מצעדי להיטים (אם תרצו, אמירה שהוציאה אותה צינית במיוחד). אבל האלבום עצמו רחוק מלהיות אלבום להיטים. הסינגל הראשון מתוכו "Hunger of the Pine" הוא יצירה מופשטת ולא קלה לפיצוח שהחלק הכי כיפי בה זו הידיעה שהוא מכיל סימפול של מיילי סיירוס, ובכל זאת אפשר לשמוע את השיר הזה בגלגלצ. אנומליה אמרנו? בשלב זה נדמה כאילו בניגוד לכל להקה אחרת או לשכל הישר, ככל שהלהקה תתמתן פחות כך יאהבו אותה יותר. היפסטרים? פוסט-היפסטרים? זה כבר ממש מבלבל.
אז הרבה סקס אפיל אין ללהקה, השירים אינם קליטים, הסאונד מאתגר ובדיוק בגלל הסיבות האלה היא מצליחה. ומה עם הכריזמה? את התשובה לשאלה הזו אני משאיר ריקה לעת עתה כי עדיין לא יצא לי לראות אותם מופיעים. מצד אחד זו הופעה שקשה לדמיין מתרוממת אבל מצד שני חברים שראו את אלט ג'יי מופיעה בחו"ל - גם הסקפטיים שבהם - חזרו עם רשמים טובים. אז אני מרשה לעצמי לנבא ששוב, בניגוד לאינטואיציות, היא כנראה תפתיע לטובה.