ראובן "המלאך" שמעון - "שקרים והבל"
יש הרבה מלאכים בשמיים וכל אחד מהם אחראי על תחום אחר. המלאך מיכאל אחראי לכל הקשור במידות החסד, המלאך גבריאל ממונה על עניין הגבורה, המלאך רפאל מופקד על תחום הרפואה וכן הלאה. מהו, ודאי תשאלו, תפקידו של ראובן "המלאך" שמעון בעולמנו? נראה שהתשובה לכך, ילדים, קצת מפחידה. לכו לישון.
רמז אחד נמצא בעובדה שהוא נראה בתמונה המצורפת לשיר כמו טיפוס אפל משהו. הוא לובש חולצה שחורה שמודפסים עליה שני צלבים ושולח לעברנו מבט שמדמה סכין קפיצית שלופה. רמז נוסף, ברור ומוחשי יותר, בנוגע לאופי שליחותו של המלאך המדובר מוטמע בכתבי הקודש עצמם, שנכתבו והולחנו בידי אופיר כהן במיוחד עבורו.
המאסה הטראגית והמרה הזאת, שכותרתה "שקרים והבל", מתמקדת בסיפורם של ראובן, של חבר ממש-ממש טוב של ראובן ("היינו כמו אחים בנשמה") ושל בחורה אחת, חסרת כבוד ודרך ארץ, ש"הרסה הכל ואין בה אמונה". הממזרה, מתברר, הייתה גם עם ראובן וגם החבר הממש-ממש טוב של ראובן בו זמנית ("איך היא שיחקה בלב שלנו / יום איתך ויום איתי") וכמעט הביאה בכך להרס החברות האיתנה ביניהם (משפט אדיר בעוד שלוש, שתיים, אחת... "הסתנוורנו מהיופי ונפלנו למשבר").
למה רק כמעט ולא לגמרי? כי לראובן, המלאך האמון על זריעת בהלה בציבור, יש תוכניות אחרות: "אני וגם אתה נשבענו / היא עוד תבכה ותצטער". אכן, הצילו, אבל במובן הטוב של הביטוי. השפה דלה ואווילית, ברור, אבל במקרה הזה דלותה ואוויליותה הם חלק חשוב מהאסתטיקה של היצירה הזאת ומהאותנטיות של אפיון הדמויות המרכזיות בסיפור. בצמוד ללחן המוצלח ולתזמור המושקע, הטקסט הזה עובר יופי.
בכלל, עושה רושם שראובן, לפחות ברמה המוזיקלית, הוא מלאך די מוצלח. יש לו קול עמוק, סדוק ומאוד משכנע. אני בעדו. שתבכה, הבחורה ההיא, שבגדה וסכסכה ויצאה שרמוטה אחושרמוטה. שתבכה ותצטער. מגיע לה. לא יפה לעשות ככה למלאך זריעת הבהלה. הוא אחלה גבר. אני מת עליו.
(ארבעה כוכבים)
דניאל שטרית - "כמה טוב לי"
מפתיע ואף מפעים לגלות שבי. איי. מ"צוות לעניין" נכנס לעסקי הפופ הים תיכוני, מבצע שיר בעברית ומספר בו, למרבה התדהמה, שהצליח ליהנות מביקור באילת ("תופס קצת צבע במיטת / שיזוף, אני בוער בכל הגוף / לאט לאט יורד הערב, היום הולכים לעוף"). מחמם את הלב לשמוע אותו מתמוגג כך מעיר הקיט הדרומית בארצנו הנידחת ולא מפסיק לומר כמה טוב לו וכמה הוא עף על זה שטוב לו.
קצת פחות מפתיע לגלות שבי. איי. תקוע עמוק בשנות השמונים (לפחות בכל הנוגע לנאותות הפקה ולתספורת המוהק שאפיינה אותו בזמנו) ושבעצם זה לא בדיוק בי. איי. אלא סוג של כפיל מקומי שלו בשם דניאל שטרית, שעונד שעון יד מוזהב מדי, ולהבדיל מבי. איי. המקורי, לא בהכרח הרבה לבקר בחדר הכושר.
במובנים רבים, השיר שלו - דאנס אוריינטלי מצועצע, זול, חובבני ומרגיז עד מאוד - מפחיד יותר מסרט האימה של ראובן המלאך, ששמענו קודם. הסכנה הטמונה בחשיפה של אוזניים צעירות לחומרים מהסוג הזה, חסרי מקוריות ואופי, גבוהה לאין שיעור מזו הנלווית לאפיל הדיכאוני והמקאברי של ראובן המלאך. כל דבר, רע ומר ככל שיהיה, עדיף על שום דבר - כלומר, השיר הזה. נכון, זה מבאס. בי. איי. היה ממש מגניב פעם.
(כוכב אחד)
שלומי סרנגה - "פה זה קורה לי"
לא בטוח שנשאר מקום בחוף לעוד להיט קיץ עבש ומגושם, אבל ל"פה זה קורה לי", החדש של סרנגה, דווקא יש אחד כזה, מרווח ומרופד, מול תיירות מאוסטרליה. אווירת הכיף והסתלבט על החוף מסתדרת מצוין עם קולו הנמוך והנונשלנטי שנשמע כאילו הוא נשאר כל הזמן על אותו תו וגורם בכך לתחושה של טראנס עדין, רך ומערסל.
העיבוד הקצבי של תמיר קליסקי ואהרוניקו קמיגרוב לא גולש להתלהבות נערית עודפת ולא מעמיס יותר מדי קרטיבים על הראש, הלחן היווני מהנה למדי, הפזמון מפמפם בחן את המילה "פה" והטקסט של יוסי גיספן נותר, למרבה המזל, באזורי הפאן הבסיסי והלא מתחכם ("אומרים שהחיים כבר לא כל כך קלים / אם לי זה לא אכפת זה רק בגלל שאת / פה פה פה פה פה זה קורה לי").
לעתים אדישותו המובנית של סרנגה, שבאה לידי ביטוי גם בשיר הזה, מעלה חשד שהאיש לא כל כך אוהב לשיר ועושה זאת בכוח, בחוסר חשק, בזמן שראובן המלאך מצמיד לו קנה של רובה ציידים אל אחורי הקרקפת ואומר לו "קדימה סרנגוס, בית שני!". זה לא נאמר לגנותו של סרנגה, חלילה. הוא זמר מעולה שקוליותו הקולית היא סוד קסמו. היא וראובן המלאך.
(שלושה כוכבים)
נופר - "תבוא עם כסף"
מדורנו המקופח סוגר השבוע את שנת קיומו הראשונה, אבל זו בהחלט לא סיבה למסיבה. במהלך השנה הזאת קרו פה הרבה יותר דברים איומים ונוראיים מאשר דברים נורמליים, בני האזנה, שלא לדבר על כאלה שהייתי שמח לשמוע גם בבית להנאתי, סתם כך, ולא רק בשביל לקרוע אותם פה לגזרים דקים. במקרים רבים הקטילות נגעו לאופיים השוביניסטי של הטקסטים ומטרתן הייתה, בין השאר, לסגור חשבון עם גברים שמנצלים את היותם כאלה כדי לזלזל בנשים, לחפצן אותן ולפזר בחלל האוזניות שלי סוגים שונים ומשונים של הטרדות מיניות מולחנות.
זו הייתה שנה ארוכה, מתישה ולפרקים בלתי נסבלת, אבל גם ברגעים המביכים והמבישים ביותר שהיו בה המשכתי להאמין בטוב שבאדם, ביכולתו לשנות את דרכיו הקלוקלות ולהפסיק לדרדר פה את כולם לתהום העילגות, הבהמתיות והשוביניזם המסחרר.
ובכן, לא עוד. שירה החדש של הזמרת המדהימה הזאת - יצור פלאי העונה לשם נופר - לא מאפשר לי להמשיך להאמין בעתיד קצת פחות שפוף וממורמר. העולם שבו חיה נופר הוא באמת - להבדיל ממני - רשע, קר ואכזר. עולם שבו גברים הם שטרות מהלכים ונשים הן איברי רבייה מהלכים. עולם שבו אין עוד טעם להתלונן על שירים שוביניסטים. כל עוד נופר קיימת, זה לגמרי מיותר.
"לא מחפשת אהבה הורסת", היא שרה, "תבוא עם כסף ורק אז נדבר / זה לא רומנטי, זה לא סימפטי / אבל ככה החיים קלים יותר / הייתי מאוהבת, גם לי גיטרה ניגנה / מן מנגינה כה מורכבת שלא הבנתי אותה / כבד כבד כבד כבד עלי כל זה". כן, ויחד עם הלחן המרוח והעיבוד הדלוח זה אפילו עוד יותר כבד, מצחיק וגרוע. וכן, אפשר להבין מדוע נופר לא הבינה את המנגינה המורכבת שהגיטרה ניגנה לה. היא גם לא רוצה להבין. היא רק רוצה כסף. ואני רק רוצה לדפוק את הראש בקיר, אבל זה כואב אז אני עושה כאילו.
(עשר אגורות)