החנפן

דמות הליצן שימשה מאז ומעולם כלי נוח להיגדים פוליטיים ותרבותיים. במקרא, למשל, נתפסו הנביאים כשוטים ותמהונים, הנוקטים שימוש בלשון מתעתעת ובאורחות התנהגות נלעגות. ההיגיון והתכלית מאחורי הצגת חזות זו היתה ברורה – לא להתעמת במישרין עם אנשי המלך ולעורר את קצפם של מושאי ביקורתם. טקס מסירת הנבואה נערך תמיד בכיכר העיר – מקום מרבצם של המוני העם – ובסגנון שבימינו מזכיר יותר מכל הופעות רחוב. קצפם של נציגי המלך שוכך בטענה כי מדובר באנשי לצים שאין ליטול מדבריהם יותר מאשר את הנימה הקומית בה הושמעו. כמופע היתולי ובידורי היוו הנביאים הצלחה נרחבת, אם כי השפעתם על הלך רוחו של הציבור ודעת הקהל היתה שולית. כך המשיכו לפעול באין מפריע, אם כי להוציא בודדים (יחזקאל ביניהם) היו בעלי השפעה שולית – אם בכלל – על מהלך ההיסטוריה של תקופתם. בחירת הסופר המקראי להאיר דווקא עליהם את אלומת האור של ההיסטוריה לא נוהגת ביושר היסטורי עם תפקידם.

גם לתרבות המערב חדרה דמותו של הליצן כדוברו של האל או של ייצוגים מטעמו. דמותו של טרסיאס, העיוור המופיע בחלק ממחזותיהם של אורפידס, סופוקלס ואיראידוס, אף היא בעלת מאפיינים של נביא – דמות הנושאת מסר מהאלים ומצטיינת בחוכמה רבה. אולם הופעתם החיצונית, כמו גם לשון דיבורם המליצית והנרמזת, הוסיפו לאישיותם מימד קומי, שהגן עליהם מפני חרון אפו של שליט זעפן. אדיפוס רקס סירב להביט נכוחה אל מול פני האמת שהציג לו ישיש מוזר הליכות זה וגידף אותו בטענה שמדובר בתמהוני. הליצן, במקרים המדוברים, נושא בשורת איוב או אמת קשה מארץ, שאין בני השעה והמקום מוכנים לשאת כהווייתה, ועל כן נזקקים לתיווכו.

הליצן הקרקסי, שכל תכליתו השתטות, הוא גלגול מאוחר יותר של דמות "שוטה הכפר". אותם שוטי כפר היו בוודאי מאובחנים בימינו כרפי שכל, או בלשון העממית – "מפגרים", אולם הם נתפסו במסורות הנזכרות כשוטים גמורים שמצד אחד אינם מסוגלים לתרום לקהילה בכל צורה שהיא – שכן לא גויסו, לא השתתפו בציד, לא היו בעלי משפחות ורכושם נגזל מהם, גם אם היו בעלי מעמד. מנגד – לא היוו כל איום וככאלה זכו לרוב לנשיפות של בוז ושאט נפש, שעם הזמן התחלפו בהפכם למושאי הלצה ולעג, לרווחתו של הקהל. פרנסיס בייקון האנגלי תיאר את דמותו של ג'ון השוטה במחזה באותו השם. זה הוצג שם כדמות טובת לב וקלת דעת, משוחררת מטרדות היומיום ומדאגות העולם, השמחה בשמחתם של אחרים ונכונה לקבל על עצמה תפקיד קונדסי על מנת ליהנות משיירי מזון ולהימנע מהגורל השמור לחברים לא יצרנים בחברה תובענית – שמד או כליון.

ברבות השנים הפכה דמות זאת אצל סופרים, משוררים,מחזאים, מלחינים וקולנוענים לכלי העיקרי במאבק שניהלה התרבות על חירותה תחת משטרים אפלים או צנזורה מכל סוג שהיא. אם הסאטירה של ארסמוס האמסטרדמי היתה מחורזת ומרומזת, שוטה הכפר/הליצן של קשת יוצרים רחבה ומגוונת עשתה שימוש בלשון בוטה ובהיגדים מפורשים ממפורשים, כאשר דמותו של הליצן משמשת לה מסיכה נוחה וסניגור לנופף בו ביום הידרש לדין.

"הרביזור" לגוגול, כמו גם "הדיקטטור הגדול" לצ'פלין – שתי יצירות שחדרו לתודעת כל בן תרבות מערב - עוסקות בסיפורו של ליצן אוויל שמבלי משים ובשל דמיונו החיצוני לשליט הופך לשליט בעצמו ומשקף בבואה גרוטסקית ומוקצנת של הממסד הנתון למרותו של הריבון, כמו גם מחוות ביקורת לעבר הציבור שעיניו טחו מלראות את שקר מנהיגו. יתר על כן: כמו גם ודלימיר ויסוצקי – משורר המחאה הרוסי – כך גוגול וצ'פלין יצרו דיאלוג מתוחכם ההופך בסיומו של מהלך את השליט לליצן ומותיר רק את ההמון על כנו – עדר בעל מאפיינים התנהגותיים אדיוטיים שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו ובין ליצן לשליט.

כאן המקום להידרש לעיון בתוכניתו של אלי יצפאן, שכשלעצמי אינני צופה בה, אולם לצורך דיון זה ביליתי (אם זהו אכן שם הפועל הנכון להשתמש בו) מול האקרן הקטן בביתי כדי למצוא על איזו נקודה ברצף יש למקמו. ראשית יש לקבוע כי לטעמי יצפאן זה אינו ברנש משעשע כלל וכלל. יש רבים שיחלקו על דעה זו, בוודאי. כבודם במקומם מונח, בעניינים המצריכים חיווי דעה סובייקטיבית אין כל טעם להרבות ולדוש. איש-איש להעדפותיו ולהרגשותיו. צחוק הוא עניין שבין אדם לבני מעיו, לא יותר.

לצורך דיון במגיש הטלוויזיה אלי יצפאן יש להוסיף את דמותו של הליצן עושה דברו של הריבון. לא כל השליטים מטומטמים גמורים וכמה מהם עמדו על השימוש המניפולטיבי שעשו האמנים בדמות הליצן כדי לקעקע את דמותם הציבורית. פרנסואה השני, מלך צרפת, לפני תור הזהב של בית בורבון, נהג לשלוח לצד גובי המיסים שחקנים מאופרים או זמרים נודדים כדי להנעים את זמנם של הנעשקים. מניפולציה ידידותית שזיכתה אותו בתואר "המלך של פשוטי העם", אשר מצידם המשיכו לשלם מיסים גבוהים ולשמוח כטוב ליבם מהלצותיו של ליצן המלך.

דמות זו של ליצן המלך עמדה לנגד עיניי כשחזיתי בקומיקאי זה – מר יצפאן מארח את שרת החינוך לימור לבנת. טיבן של תוכניות אירוח לארח, אולם כשהמארח הוא ליצן ולא עיתונאי רציני עליו לעמוד במערך ציפיות שונה. איש אינו מצפה ממנו לבוא בדברים של טעם עם פוליטיקאית – שמצידה עושה שימוש במדיום הפופולרי כדי לצבור כמה נקודות זכות אצל מצביעה המיועדים – ולהעכיר את האווירה העולצת שלשמה הוזמן קהל הצופים בבית לצפות בתוכנית, אולם כמדומני בהתכתב עם מודל הליצן הקודם, לימור לבנת גילמה במעמד זה את דמותו של פרנסואה השני ואילו אלי יצפאן את דמותו של הליצן המחזיק אחריה, הפורש לרגליה מצע נוח להציג את הפן העממי באישיותה, להשכיח מלבו הטוב של ההמון כי מאחורי "שרת החינוך של פשוטי העם" מסתתרת דמות ציבורית החייבת בחשבון מפורט ונוקב לציבור. אולם הליצן העדיף להתלוצץ ולהשתטות, לא בדרכו של סטיריקון מושחז ולא כמנהגו של שוטה הכפר המתוחכם, כי אם כמתהולל המשתף פעולה – אין דרך אחרת לראות זאת – עם הנוגש והבריון, כלומר השליט.