יכול מאוד להיות שאתם לא זוכרים, אבל לפני כמה שנים יצא סרט בשם "היטמן", המבוסס, בערך, על סדרת משחקי המחשב באותו שם. הוא היה גרוע מאוד וחסר כל ערך. ולכן, על פי ההגיון ההוליוודי, היה צריך להיוולד מחדש, ועכשיו מגיע סרט חדש בשם "היטמן", שהוא לא המשך של הקודם אלא סיפור חדש לחלוטין. "היטמן: סוכן 47" החדש דווקא יכול להתגאות בהישג מרשים אחד: הוא מצליח לגרום ל"היטמן" הקודם להיראות, בהשווואה, כמו סרט טוב. לא פשוט.
לסכם עלילה של סרטי אקשן, לעתים קרובות, זה מעשה חסר תוחלת, כי מה זה כבר משנה. גם אם לסרט יש עלילה סוחפת כמו שצריך, בקריאה זה תמיד יהיה "X מנסה לחסל את Y כי הוא הרג את Z ואז כולם יורים זה בזה". זה בהחלט נכון גם כאן; יש פה אנשים שיורים באנשים אחרים. מעבר לזה, קצת קשה להבין ולמי יש כוח להתאמץ בכלל ליוצרי הסרט כנראה שלא. 47 הוא סוכן, אדם ששופר גנטית, שעובד ברשות... מישהו, ומנסה לעצור ארגון מרושע בשם הסינדיקט (ישר מ"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים") שרוצה לייצר עוד סוכנים כמוהו. עד כאן זה די מובן. אבל מהרגע הראשון נמצאת בתמונה גם אישה, קטיה (האנה ווייר). היא מתחבאת ממישהו ומחפשת איזה איש. ואז מתברר לה שהאיש שהיא מחפשת הוא בעצם אבא שלה. כל אותו זמן הסינדיקט מחפש את קטיה כדי למצוא את אבא שלה: הם חושבים שהיא יודעת איפה הוא, למרות שהיא לא. אבל אז פתאום היא כן יודעת איפה הוא. למה היא חיפשה אותו לפני שידעה שהוא אבא שלה? ממה היא התחבאה כשלא ידעה שמישהו רודף אחריה? הסרט לא טורח לענות על השאלות האלה. התשובה כנראה נמצאת איפשהו בין השכתוב התשיעי והעשירי של התסריט. יכול להיות שפעם כל העסק הזה היה הגיוני. בסרט הזה, העלילה היא לא יותר ולא פחות מבולשיט לא קוהרנטי.
אחרי קטיה רודף גם 47 (רופרט פרנד), שאותו הסרט מנסה להציג בהתחלה כנבל, כאילו שלא ידענו שהסרט הוא עליו - הרי זה לא שהסרט נקרא על שמו והוא הדמות היחידה בכל הפוסטרים או משהו. 47, בכל הגרסאות שלו, תמיד היה אדם חסר-רגש, אבל הדרך שבה פרנד בוחר לגלם אותו היא הבעה קבועה של שעמום.
ושוב אותו פזמון חוזר: למרות כל זה, הסרט היה יכול להצדיק את הצפייה בו אילו רק היה בו אקשן טוב, ואז עולה המנגינה הכל כך מוכרת: האקשן פשוט רע. לא יאומן שזה ממשיך לקרות: למה הוליווד ממשיכה להפקיד סרטי אקשן בידי במאים שאין להם שום מושג איך לצלם, לביים ולערוך אקשן? לראות פיצוצים ואנשים יורים באקדח זה משעמם. כדי להפוך את זה למעניין צריך להבין מי יורה במי ואיפה הם עומדים זה ביחס לזה. זה נשמע בסיסי ומובן מאליו, אבל כל כך הרבה סרטים פשוט לא מבינים את הקטע הזה. אנחנו רואים איש אחד יורה, אנחנו רואים איש אחר יורה, אנחנו רואים איש אחד נופל, ואין שום דרך לדעת מי ירה במי ובאיזה הקשר. למרבה הצער כנראה שיש גרעין קשה של צופים שלהם באמת לא אכפת מה בדיוק קורה כל עוד יש על המסך אנשים שיורים, אחרת הבעיה הזאת היתה כבר נפתרת. "היטמן: סוכן 47" לא יוצא דופן מהבחינה הזאת, אבל הוא כן מציע כמה שיאים במגמה - למשל, הסצנה שבה אנחנו רואים את 47 יורה לשני הצדדים, וזהו. הסרט לא טורח להראות לנו אפילו במי הוא ירה. ולא, אם מראים את זה בהילוך איטי זה לא הופך את זה למעניין יותר. זה רק הופך את זה לאיטי יותר.
"היטמן: סוכן 47" הוא קשקוש שיש לו צורה כללית של סרט אקשן. העובדה שיש לו שם של משחק מחשב ושיש בו אנשים עם אקדחים היא לא סיבה לראות אותו.
ומה אתם חשבתם על "היטמן: סוכן 47"? ספרו לנו בתגובות