במגעים עם אורלי פרל

עם פרומואים מועטים ושעת שידור אזוטרית (23:20), תעלה היום (שני) בערוץ 2 העונה השלישית של "אוז", מוצר הפאר של HBO. אוז, אולי הסדרה הכי אינטליגנטית על המרקע (התנצלות מראש לכל האנגלופילים), היא השיעור האולטימטיבי לכל יוצרי סדרות המשטרה ובתי הכלא באשר הם, ובעיקר אחת הסיבות היחידות לתכנת את הווידאו להקלטה, למרות הפרסומות.

גדולתה של "אוז" היא קודם כל במציאת פתרונות מבריקים לבעיות מוכרות. צילום בבית כלא, למשל: כיצד להפוך את האסתטיקה של בית כלא טיפוסי - לרוב תאים קטנים לאורך מסדרונות מתכת צרים - למעניינת? ב"זינזאנה" צילמו במצלמה קופצנית וארכאית "סטייל NYPD”. ב"אוז" ישבו וחשבו על התסריט והמציאו את "אמרלד סיטי", ניסוי חברתי שמאפשר לאסירים לחיות במעין "אופן ספייס" אוטונומי משלהם. שימו לב כיצד בנו מעצבי הסט של "אוז" זירה אמינה, קודרת וחסרת צבע אך עדיין מעניינת, ואפילו אוורירית.

את הסט של "אוז" בנו – שוב, בהתבסס על התסריט - מהרבה חללים וזכוכיות שקופות, כאלה המספקים תמיד אפשרות להעמיד את האחד מול השני: הכנופיה האיטלקית מתכננת רצח כשברקע השחורים מסניפים סמים, סוהר מדבר עם אסיר חייכני בזמן שבתא מאחוריהם מתרחש אונס. סביבה בה האפשרויות בלתי מוגבלות.

אלמנט מבורך נוסף ב"אוז" הוא הסירוב להתקשקש בעלילות משנה מחוץ לבית הכלא. מצלמות "אוז" יוצאות מכתלי הכלא אך ורק להפסקות קצרצרות המבויימות כהבזקים וזכרונות שנועדו להראות מה עוללו האסירים כדי להיכנס לכלא. התמיכה הפילוסופית ברורה: מדובר בסדרה שעוסקת בכלא, כך שניתן לצאת רק דרך המחשבה. חשיבה ודמיון הם באופן כללי האלמנטים המרכזיים שמניעים את "אוז" – כל פרק מציע כמה מאמרים מוסגרים על החברה האמריקאית בכללה, באפיזודות סוריאליסטיות שאותן מוביל לרוב אסיר שחור נכה, מעין מספר יודע-כל.

היכולת של "אוז" לאזן את הריאליזם המדויק באמצעות סטיות כרונולוגיות ועלילתיות, בתוספת של מעוף ויזואלי סוריאליסטי, הופכת כל פרק של הסדרה הזו למהודק ודעתני, ובעיקר לכזה המשאיר אותך בוהה בקרדיטים של הסיום, מנסה לעכל.

קשה לכתוב על "אוז" בלי לציין את "רצח מאדום לשחור". שתיהן ממוקמות באותה נישה שנהוג להגדיר כ"טלוויזיה אינטליגנטית", שתיהן היו ה"בייבי" של בארי לבינסון, ושתיהן (אם כי "רצח" יותר) פיתחו והמציאו כלים נוספים בשפה הטלוויזיונית של היום. במילים אחרות - שתיהן פשוט הסדרות הכי טובות של שנות התשעים.