ב-1975 עלה בברודוויי מחזה בשם "The Night that Made America Famous" בכיכובו של אמן הפולק-רוק הנפלא הארי צ'ייפין. את חוטי העלילה קשרו שירים של צ'ייפין, וכך נולד לו תת-ז'אנר תיאטרלי חדש Jukebox Musical. המונח בעל הצליל המזלזל מעיד על נחיתותו של המוצר, בו הקהל עד, בעצם, למופע עם עלילה מינימליסטית, קלושה ונטולת כל עומק, שמהווה רק תירוץ וחיבור רופף לשרשרת השירים הארוכה.
עד שנות ה-90 היה סוג זה של אמנות נדיר מאוד בתיאטרון. מודעים לרדידות, מפיקים לא נטו לקבל את ההומאז'ים הללו, אבל ב-6 באפריל 1999 נרשמה פריצת הדרך. אבבא, ש-25 שנים לפני כן יצרה בן-לילה מהפכת-פופ בברייטון שבדרום אנגליה, זכתה לעדנה מחודשת על במת תיאטרון הווסט-אנד הלונדוני עם המחזמר "מאמה מיה!". המיוזיקל נוצר בעקבות סדרת פגישות של המפיקה ג'ודי קריימר עם מקימי הלהקה בני אנדרסון וביורן אולבאוס, ומרגע עלייתו חרך את הבמות והפך ללהיט היסטרי ברחבי העולם.
תופעת הלוואי שהביאה עמה הצלחת "מאמה מיה!" היתה הבוסט שהתהילה נתנה לז'אנר הנורא הזה. עשרות מחזות (בהם גם אחד בישראל, "לילה לא שקט") עלו, בעיקר כדי לספק את המעריצים. הלא יש להודות מדובר בסך הכל בלהקות קאברים שעוטפות את המופע בסיפור מחורבן, שנאנס על ידי המוזיקה הסובבת אותו. אף לא אחד מהמחזות האלה דגדג את ההצלחה של "מאמה מיה!", שכבר ביקרה פה לפני שמונה שנים ואמש שבה לסיבוב בן 20 הופעות בישראל, בבית האופרה בתל אביב.
בל תטעו, גם "מאמה מיה!" סובלת מקו עלילה איום ונורא. סופי, צעירה בת 20, עומדת להתחתן עם בחיר לבה סקיי. זמן קצר לפני ליל כלולותיה היא מוצאת את יומנה של אמה דונה, ובו היא מגלה שמספר חודשים לפני לידתה, האם השובבה תינתה אהבים עם שלושה גברים הארי, ביל וסם. סופי מזמינה את שלושת אבותיה הפוטנציאליים לחתונה ללא ידיעת אמה, מה שיוצר, כמובן, סיטואציה מביכה (לכאורה) ובעיקר מופרכת.
אז מה מייחד את "מאמה מיה!" מהפלופים בז'אנר? אבבא עצמה, כמובן. הלהיטים הגדולים נצחיים ואוניברסליים, נוגעים לכל קהל מגיל 10 ועד 90. המחזה צעיר, שובבי, קצבי ובעל מאפיינים הומוסקסואליים על גבול הדראג (אי אפשר היה להתעלם מתרומתם של הגייז לשימור המיתוס סביב הלהקה). התפוקה היא כמעט שלוש שעות של כיף. כמעט, כי אפילו בין השירים הרבים היו רגעים מתים, במיוחד לאחר ההפסקה, אבל הסך הכל מרשים.
גיבורת המחזה היא האם דונה, המגולמת בגלגולו הנוכחי של הסבב הבינלאומי על ידי שרה פויזר. ב-2011 נבחרה פויזר לתפקיד הראשי, כשלצדה בעלה לחיים ריצ'רד סטנדינג, בתפקיד סם, אחד ה"אבות". ממחזה מסוג זה ניתן לצפות לתרומה כמעט שווה מצד אנסמבל הדמויות המקיפות את השחקנית הראשית, אבל "מאמה מיה!" בגלגולה הנוכחי שייכת כולה לפויזר. אף לא אחת מהדמויות האחרות מתקרבת ולו במעט ליכולות השירה שלה, והדבר בולט במיוחד בדואטים שביצעה. נפילת המתח בחלק השני של המופע חדה ומובילה אל מדרונות ההירדמות, בעיקר משום שדונה נעלמת מהבמה. אלא שאז, לאחר דקות ארוכות שבהן נראה כי ההצגה מאבדת אחיזה בקהל, מפציעה פויזר ברגע השיא של המופע עם "The Winner Takes it All" ובביצוע מרגש מחזירה באחת את האהבה וההערצה ליוצרים המקוריים, למחזה ובמיוחד אליה. היא נאה, מוכשרת, מקסימה ומרגשת. פויזר אינה אנייטה פלטסקוג, אבל התחושה היא שקיבלנו את הדבר הכי קרוב למקור.
לאחר ההופעה הקודמת של "מאמה מיה!" בישראל כתב יניב דורנבוש: "האדפטציה מהאולמות בלונדון ובניו יורק להיכל "נוקיה" נראית חובבנית. אנשי הסאונד עשו עבודה בינונית ומטה, המושבים כל כך לא נוחים ויגרמו לכם לרחם על אוהדי מכבי... תרגום מילות השירים כל כך רחוק מהמציאות, עד שאי אפשר שלא לצחוק". שמונה שנים חלפו, והלקחים הופקו. את ההיכל ביד אליהו החליף הפעם בית האופרה המצוין והמרווח, שמספק חוויה חוצלארצית במהותה. התרגום הפעם סביר פלוס, ועד כמה שאתם בטוחים שהאנגלית שלכם מצוינת אתם תצטרכו אותו, כי המבטא של חלק מהשחקנים פשוט בלתי קליט. רק דבר אחד לא השתנה: האופי האמנותי הרדוד של המחזה. אבל אתם יודעים, באתם לראות מופע קאברים מצליח של אבבא? זה מה יש, ועבור המטרה הזו "מאמא מיה!" בהחלט שווה את הכסף.