פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברבור שחור: "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן הוא סרט יפה, עצוב, קודר ומיוחד

      יש גם דברים רעים להגיד על העיבוד של נטלי פורטמן ל"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, אבל אי אפשר לקחת ממנה את תשוקתה הגדולה והאמיתית לספר, למילותיו ולדמויותיו

      ברבור שחור: "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן הוא סרט יפה, עצוב, קודר ומיוחד

      האכזבה טבועה בחלום, פוסק "סיפור על אהבה וחושך", סרטה של נטלי פורטמן על פי הרומן של עמוס עוז, ועל משקל זה אפשר להוסיף כי האכזבה היא גם תולדה בלתי נמנעת של היומרה להביא אל הבד רומן קאנוני. אמנם סרטים עכשוויים רבים התבססו על מקור ספרותי, אבל המצליחים שבהם היו לרוב עיבודים לספרי ז'אנר או לכאלה שלא זכו לתהודה רבה בגלגולם הטקסטואלי.

      זה נכון לישראל וזה נכון גם למדינות אחרות. וכך, רוב הרומנים הקאנונים שיצאו בדור של "סיפור על אהבה וחושך" טרם הגיעו למסך, או שעשו זאת בצורה לא מספקת. "התיקונים", "חמדת", "בושה" ו"נוטות החסד" הם רק כמה דוגמאות.

      ובכל זאת, פורטמן החליטה לקחת על עצמה את המשימה הסבוכה הזו, וכבר בסרטה הראשון כבמאית לנסות לעבד את הרומן האוטוביוגרפי של עוז על התבגרותו בירושלים של לפני ואחרי קום המדינה. אתגר נוסף: הבמאית-שחקנית, ילידת ירושלים, בחרה לעשות זאת בשפת המקור, אף שעזבה את ישראל בגיל ארבע ומאז לא דיברה עברית באופן שוטף.

      מכשול זה, יחד עם הבוסר שלה כיוצרת והרקורד הבעייתי של עיבודים לספרים מסוג זה, הם לכאורה מתכון בטוח לאכזבה. ואכן, הפרויקט של פורטמן מוביל להרמת גבה כבר לפני תחילת הצפייה, כשבודקים כמה זמן הוא עומד להימשך ומגלים את התשובה: שעה וחצי בלבד. מלכתחילה נראה היה יומרני ליצור דווקא סרט על פי רומן אפי של כמעט חמש מאות עמודים, שעל פניו נדמה מתאים יותר כבסיס למיני-סדרה; אז לתחום אותו בהיקפים צנועים שכאלה, נדמה תמוה כפליים, ומתאים יותר להצגת יחיד שנעשתה ברוחו.

      סיפור של אהבה וחושך (יח"צ , רן מנדלסון)
      יהפוך ודאי לחומר עזר בשיעורי היסטוריה וספרות פה. ההמתנה להכרזה בכ"ט בנובמבר ב"סיפור על אהבה וחושך" (צילום: יח"צ, רן מנדלסון)

      כבר בשלב מוקדם של הצפייה, מתברר כי זה אכן מה שפורטמן מנסה לעשות כאן. סרטה אינו פסיפס היסטורי, אלא יותר תמונה אימפרסיוניסטית. אמנם, יש כאן שחזורים של רגעי מפתח בתולדות היישוב, כולל ההמחשה הוויזואלית המרשימה עד כה של החגיגה בכ"ט בנובמבר. סביר להניח כי מורות רבות להיסטוריה ולספרות עוד ישתמשו בו כחומר עזר בתוכנית הלימודים. עם זאת, כמכלול, "סיפור על אהבה וחושך" שלה, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע הזה עוד לפני הפצתו המסחרית בכל מדינה אחרת, הוא פחות "עמוד האש" ויותר "אשה תחת השפעה". כלומר, מבט אינטימי ואינטנסיבי, לפעמים אף קלסטרופובי, אחר דעיכתה הנפשית של הגיבורה הראשית כאן: פניה, אמו של עוז, שאותה מגלמת הבמאית בעצמה.

      טבעי שמכל הספרות הישראלית, תבחר פורטמן דווקא ב"סיפור על אהבה וחושך", ושמכל הדמויות שבה, תגלם דווקא את אמו של עוז. זה ספר על זרות ועל ניכור, זו דמות של מהגרת שלא הצליחה לצלוח את המעבר מאירופה לישראל, ובשל כך הלכה וגססה מבפנים עד למותה הפיזי, וזה משהו שהכוכבת-יוצרת יכולה להתחבר אליו. היא הרי נולדה בארץ, אבל לא ממש שייכת לפה, יודעת עברית אך מתקשה בה, ולבה קרוע בין כאן ושם: ירושלים בה נולדה ובה ביימה סרטה הראשון; ארצות הברית בה בילתה את רוב ימיה; פריז, בה ביתה נמצא כרגע.

      ואכן, כשחקנית, משכילה פורטמן לשקף את תחושת הניתוק של הגיבורה, שרק הולכת ומחריפה לנגד עיניו של עוז הצעיר. בכובע השני שלה, כבמאית, היא מיטיבה עוד יותר לתאר התחושה הזו. כדי לעשות כן, היא מסתייעת במלאכת הצילום של הפולני סלבומיר אידזיאק לשם יצירת ניגוד: בין התיאור הרומנטי, הפתוח והמואר של החלומות והחלומות בהקיץ של האם, של זיכרונות ילדותה במזרח אירופה ושל המעשיות שהיא מספרת לבנה; ומנגד העיצוב המלנכולי, הקודר והמחניק של המציאות הירושלמית היומיומית, הביקורתית והמייאשת בה נתונים חייה.

      יכולתה של פורטמן להחצין כשחקנית וכבמאית את עולמה הפנימי של האם הוא מעלה אחת של הסרט. איכות נוספת שלו היא השימוש בשפה. הבמאית היתה יכולה לבחור להעביר את הדיאלוגים לאנגלית. לא רק בגלל שכך היה לה קל יותר, אלא גם כי זה היה משדרג את הפוטנציאל המסחרי של הפרויקט, ובעיקר כי זה מהלך נהוג למדי. בסוף השבוע הזה, למשל, יוצא בארץ גם "סוויטה צרפתית", וכוכביו הבריטים והאמריקאים מדברים בו בשפתם ולא בזו שארין נמירובסקי כתבה בה.

      סיפור על אהבה וחושך (יח"צ)
      יותר "אשה תחת השפעה" מאשר "עמוד האש". מתוך "סיפור על אהבה וחושך" (צילום: רן מנדלסון)

      אך פורטמן דבקה ברוח המקור של עוז, וטוב עשתה, כיוון שהעברית הקולנועית הנשמעת כאן יפה, מכובדת, נקייה ועשירה. ברור כי דווקא לאוזניים ישראליות זה נשמע מוזר ואף מגוחך, אבל זה פשוט כי אנו לא רגילים לשמוע כך את שפתנו על המסך. חוץ מזה, מה היה עדיף? שמשפחתו של עוז תדבר במבטא של ינקיז? שהגיבורה בדמותה תגיד משפטים כמו "וואלה, תוכנית החלוקה באה לי טוב"? לפעמים צריך אוזניים זרות כדי להחזיר עטרה למשהו שכבר הפך למובן מאליו בשביל המקומיים. אולי דווקא בגלל שהבמאית אינה משתמשת בעברית ביומיום, הבמאית מטפלת בה בהתפעמות שכזו, וניכר כיצד היא מתענגת על מילה ומילה.

      כמו כן, מיטיבה פורטמן לא רק לשחק, אלא גם ללהק. תפקידו של בעלה, אביו של עוז, יהודה אריה קלוזנר, היה טריקי: דמות של אינטקלטואל קר ושכלתן אינה בדיוק נפוצה בעולם הבידור הישראלי של השנים האחרונות, ולכן לא פלא שהיא הרחיקה לעולם המוזיקה כדי למצוא את השחקן המתאים: גלעד כהנא, שבתפקידו הקולנועי הגדול הראשון מפגין תצוגה מדויקת להפליא, בלי אף תו מזויף. מרשים עוד יותר הוא אמיר טסלר, ילד הפלא זב החוטם שמגלם את עוז בצעירותו, בפנים מלאות קלאסה והבעה, תמימות וחוכמה, מתיקות ועצבות.

      כל זאת לא אומר כי התוצאה חפה מבעיות. שימוש בהילוך איטי בקולנוע של ימינו כמעט אף פעם אינו רעיון טוב, אך פורטמן מתעקשת לחזור על כך תכופות, וזה מכביד על הסרט בפאתוס מיותר וצורם. מובן גם כי לממדיו הצרים בכל זאת יש מחיר: כמה מן הקטעים עוברים ברפרוף שטחי וחסר הקשר, כאילו הוכנסו רק כדי לצאת ידי חובה. למשל, הסצנה היפה כשלעצמה בה מבקר עוז הצעיר במעונה של משפחה ערבייה ומתיידד לרגע עם ילדתם.

      אז מי שסבר כי המקור הוא יצירת מופת, לא יחשוב כי הסרט משתווה לו ברמתו. לעומת זאת, מי שלא אהב את הספר ככל הנראה גם יסלוד מן הגרסה הקולנועית. זה תמיד המלכוד של עיבודים מסוג זה, וגם פורטמן לא חומקת מכך. אך גם אם "סיפור על אהבה וחושך" אינו אפוס סוחף ומושלם, הוא בהחלט יצירה אינטליגנטית, מכובדת ולעתים אף נוגעת ומרגשת עד מאוד.

      פוסטר סיפור על אהבה וחושך (יח"צ)
      לסיכום - עמוס עוז יכול להיות גאה. מתוך "סיפור על אהבה וחושך" (צילום: רן מנדלסון)

      זה לא יחסוך לה, כמובן, ביקורות תוצרת הארץ, ואלה החלו כבר לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, לפני כשלושה חודשים בפסטיבל קאן. קל לתקוף את פורטמן, גם כי יוצרים מן החוץ שמעזים לגעת בנכסי צאן תרבותיים מקומיים הם תמיד מטרה קלה, וגם כי לכתוש כוכבת בסדר הגודל שלה זה עוד יותר מקליק ומדליק מאשר לעשות זאת לבמאי של "טוביאנסקי", למשל. אבל יאמרו מה שיאמרו, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה, וזה את התשוקה הגדולה והאמיתית שלה: לספר, לעולם המתואר בו, למילים שלו, לדמותו של המספר ומעל הכל, לדמות של האם.

      למה היא אוהבת אותה כל כך, את האשה הזו, שלא הכירה ושאין לה כל קשר אליה? גם לכך יש תשובה בסוף, והיא שפורטמן רואה באמו של עוז סמל: סמל להיותה של האשה הקורבן הגדול של ההיסטוריה המודרנית; זאת שהחברה מפעילה עליה את מקסימום הלחץ ומעניקה לה את מינימום ההזדמנויות; זו שהסביבה לא מאפשרת לה את מרחב התמרון להתאקלם ולהשתחרר; ובימים של מצוקה ביתית או לאומית, תהיה זו שתידרש לשאת את המשא על כתפיה, עד שתקרוס.

      כשהתפרסם לראשונה שכוכבת הוליוודית ברמה של פורטמן היא מי שתביא אל הבד את "סיפור על אהבה וחושך", המחשבה אולי היתה כי השחקנית-במאית תתגלה כפול ניומן החדשה, ותעשה כאן את "אקסודוס" של דורנו. אך הקולנוענית בחרה ליצור משהו צנוע בהרבה. מחווה לאשה אחת, שלמדה על בשרה את השיעור האוניברסלי מכולם: איך החלום מתעורר תמיד לאכזבה, והאהבה לחושך.