זיפ והתקליט מוכן

יש כמות לא מבוטלת של דיסקים ישראלים שקן הזינוק שלהם אנדרדוגי. בכל פעם ששומעים את הדיסקים האלה, שמסתכלים על העטיפה שלהם, אפשר לזהות את כל הקושי שהם סוחבים על גבם עד לרגע זה. זה נוגע ללב. אנשים מקדישים חיים ליצירה שלהם, מנסים לתת לה להרחיק מהבית. מקבלים "לא" מחברות התקליטים, לא מתייאשים, מוציאים חסכונות, מארגנים חברים.

לכל תקליט עצמאי, הוצאה ביתית או מוצר המגיח מאחד מהלייבלים החופשיים יש אצלי נקודות פתיחה גבוהות יותר מאלבום שעשה את הדרך המסורתית בחברות התקליטים (ולא שזה קל להוציא אלבום גם שם). ובכל זאת, התקליטים העצמאיים יכולים למצוא את עצמם בתחתית רשימת ההמתנה שלי, הרבה יותר משדיסק של עברי לידר יכול. נדמה לי שזה בגלל שהם פחות צעקניים ומעוררי מהומה. ולא שמהומה מהסוג הטוב זה רע, אבל קשה לעשות פה רעש.

קובי ויטמן הוציא לא מזמן את אלבום הבכורה שלו, "בראש מגדל גבוה". הוצאה עצמית. ויטמן בא מהדרום, ינק מוזיקה ישראלית. הוא מפגין בשיריו השפעות כבדות של תמוז, מוניקה סקס, כנסיית השכל וכל מיני בנאים. מיובל ועד מאיר ואהוד, דרך אביתר – איתו הלך ביחד לאותו גן ילדים. את שירו הראשון הקליט יחד עם אביתר בזמן חופשת השחרור של השניים מהצבא.

האלבום של ויטמן הוא רוק הכי ישראלי. והוא עושה את זה טוב. יש לו קול מעניין, עם צרידות בקצוות, הוא שר מצוין ולא מפחד לפרגן עם איזה "יה יה" מדי פעם. יש לו אוריינטציית גיטרות שמחה בטעם מקומי ושירים נכונים ומתחברים. הוא מפציץ במהלכים שמקרינים את אהבתו למיתולוגיית המוזיקה הישראלית, ואני ממש מחבב את זה, ולעתים רחוקות הוא גם נופל למלכודות הפקה מוזיקליות שנשמעות קצת יותר מדי לואי להב.

אני אהבתי במיוחד את "הכל נגמר" (הכי תמוז) ואת הסינגל "כולם", אז אולי תרביצו איזה האזנה בחנות התקליטים שלכם, אם נותנים לכם לעשות את זה שם, ואם יש לכם אחת כזו. ויטמן גם מתפעל אתר אישי מושקע מבחינה תוכנית, וכותב שם סוג של בלוג, מעין יומן אישי אלקטרוני המתעדכן מדי כמה ימים ובו הוא חולק את אשר על ליבו. ראוי גם להמליץ על כך שבאתר נמצא כיסוי שמח במיוחד לשיר "בחללית" (אה או) שביצעה תיקי דיין בפסטיבל הילדים ה-13 בשנת 1981, ולא נכנס בסופו של דבר לאלבום.


* קובי ויטמן – "בראש מגדל גבוה", הוצאה עצמית