שאלה: אני מת על כתיבה. אני כותב את ברכות יום ההולדת של כולם, את החיבורים לילדים לבית הספר, את מודעות ועד הבית לתליה בלובי, אפילו את התויות היצירתיות לצנצנות ריבת המשמש שאמא שלי רוקחת בעצמה. הכתיבה זורמת וקולחת לי ואני נהנה מכל רגע. אבל כשאני רוצה לכתוב לעצמי, ללא מטרה מוגדרת, אני תקוע. אין לי על מה לכתוב, שום דבר ואף אחד לא בא לי. אשתי אומרת לי "קח כוס יין, תדליק נר, תיכנס לאווירה", כלום לא עוזר. מה עושים? בכמיהה נואשת,
יוני.
תשובה: יוני יקר, השאלה שלך מעידה על יצירתיות שופעת. אם אמא שלי הייתה מבקשת ממני לכתוב טקסט לתווית של צנצנת ריבת משמש, היתה כנראה יוצאת לי מודעה לועד הבית, ולהיפך.
העוסקים במלאכת הכתיבה אוהבים לצטט את הסופרת האמריקאית רבת המכר פלאנרי אוקונור שאמרה: "לכל מי ששרד ילדות יש שפע של חומרים לכתיבה לשארית ימי חייו". אם הגענו עד הלום אכן שרדת ילדות בהצלחה, וכנראה גם עוד דבר אחד או שניים, ולפי פלאנרי אוקונור, החומרים שאתה תר אחריהם בכמיהה נואשת נמצאים עמוק בתוכך.
לכן, השאלה הנכונה היא בעצם: אוקי, אז איך אני מגיע אליהם עכשיו?
שאלה מצוינת. זה קל!
מכיר את הצלמים האלה שמצלמה בה?כ?ן תלויה עליהם, למקרה שפריים מדהים יופיע לפניהם במפתיע? אנשים כותבים הם הצלמים האלה, רק במילים.
מה שתמיד בה?כן אצל האנשים הכותבים הוא העיניים, האוזניים, הלב, כל החושים במצב קליטה. אתה הולך לך ברחוב, ופתאום שומע משפט (כולם מדברים בסלולרים כל הזמן. אמיתי, מאתמול: "ואז? כשהוא רצה לעזוב אותה? אז הוא הכי התאהב בה!") כשנופל עליך משפט כזה, הרם אותו מהרצפה, נער ממנו קצת את האבק, וקח אותו איתך הביתה. שם כבר תעשה ממנו מטעמים.
כשמשהו או מישהו במהלך היום יפה בעיניך, מכמיר את ליבך, מעורר בך זיכרון או רעיון, שלוף את המצלמה שלך, הקפא את הרגע בזיכרון, או שרבט אותו לעצמך בפינקס הקטן (כמו שהצלם ההוא מקודם מחזיק עליו את המצלמה גם במקלחת, ככה גם אתה עם הפנקס הקטן בכל מקום), וכשתגיע הביתה לכוד אותו במילים. אתה מבין, אתה מוקף בחומרים לכתיבה כל הזמן.
ויש בשורה אפילו עוד יותר טובה: כמו מים שתמיד ימצאו סדק לחלחל דרכו, החומרים הפנימיים, העמוקים שלך, אלה שפלאנרי אוקונור מדברת עליהם, יחלחלו לכתיבה שלך מכל פתח שתפתח להם. גם אם תכתוב טקסט לתווית של צנצנת ריבה, אתה בסוף תמצא בו, את מה? נכון, את עצמך. בסופו של דבר זה תמיד אתה שם, ולכן זה לא משנה במה אתה מתחיל.
הנה עוד טריקים קלילים וכפיים שאיתם אפשר להתחיל לכתוב, אם הדיירים התנהגו יפה ולוועד הבית אין שום הודעות:
* כשאתה חולף על יד מדף הספרים בבית, שלוף משפט מתוך אחד הספרים שאתה אוהב, ומשם צא לכתיבה שלך. מה זה אומר לצאת לכתיבה שלך? אתה יכול להתחיל עם המשפט הזה, לסיים בו, לריב איתו, לקחת את הרעיון המונח בבסיסו ולתת לו תלבושת אחרת, כל מה שתרצה.
* שב כמה דקות בשקט מול המחשב, עם הנר והיין (באווירה כזו, מה הפלא שאתה לא כותב? אשתך כיוונה למשהו אחר, כנראה) עצום לרגע את העיניים, ותן לאיזה שהוא זיכרון מאחד הטיולים השנתיים בבית הספר היסודי לצוף ולעלות. (יכולתי לבחור כל דבר אחר: הצלצול, ההפסקות, החצר, החבורות, העץ הגדול מחוץ לחלון הכיתה, הכל הולך) כתוב תחילה את הזיכרון כמו שהוא עולה בך, ואחר כך לוש אותו וקרוץ ממנו כל מני צורות אחרות: סיפור קצר על דמות בדויה, שאינך אתה, שחוותה את אותה חוויה. דמות אמיתית אחרת שהשתתפה בסיטואציה המתוארת, מספרת עליה מנקודת מבטה. אתה היום, ואתה אז - משוחחים ביניכם.
שב לך בנחת, הגמש וחמם את שרירי הכתיבה, בעקביות, בהתמדה, בכל פעם קצת. מהר מאוד תגלה שהכתיבה מתרחשת מעצמה. זורמת בקלות, מגיעה מכל מקום, מכל נושא, מכל חוויה, וכל הזמן יש לך על מה לכתוב.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי.