בצירוף מקרים ביזארי לחלוטין הגיעו לישראל בתוך שבועיים שני סרטים שאין שום קשר ביניהם: "היטמן: סוכן "היטמן: סוכן 47" ו"שם קוד מ.ל.א.ך.", אלא שאז התברר שהעלילה של שניהם, או לפחות תחילתה, זהה. הנוסחה עובדת כך: אישה אחת, שנמצאת בברלין, לא יודעת שלמעשה היא הפכה למטרה של שני ארגונים חשאיים שונים. שני גברים נשלחים כדי למצוא אותה ומנסים לחסל זה את זה. המטרה האמיתית, מתברר, היא לא האישה עצמה אלא אבא שלה שאותו היא אמנם לא ממש מכירה מכיוון שהוא נטש אותה בילדותה, ובכל זאת הוא חשוב מאוד - כי הוא מדען שעומד לפתח נשק מסוכן שאותו שני הארגונים רוצים לעצמם.
הסיבה שאנשים לא משתאים לנוכח הדמיון המדהים הזה הוא שבשני הסרטים אין לעלילה חשיבות של ממש, זה רק משהו שקורה ברקע. ההבדל העצום בין שני הסרטים הוא שאחד מהם הוא סרט טוב. וזה לא הסרט עם ה"47" בשם.
גם ב"שם קוד מ.ל.א.ך." העלילה לא ממש משנה, אבל כאן היא כיפית. הסרט הזה, רימייק של סדרת ריגול משנות השישים, מתרחש באותה התקופה ומאמץ גם את הסגנון: הלבוש, המוזיקה, וגם משהו באופן הצילום. משהו בצבעוניות של הסרט מזכיר את הסרטים של אז, כאילו הוא צולם באותן מצלמות או לפחות עבר דרך אותם פילטרים. באותם סרטים משנות השישים ג'יימס בונד כשהוא עוד היה שון קונרי, ודומיו יש דברים נחמדים מאוד, אבל יש גם דברים שאיך לומר, לא ממש התיישנו היטב. "שם קוד" לוקח את שחזור הנוסטלגיה שלו בערבון מוגבל. הוא לוקח מהסרטים האלה את החלקים הטובים: הסטייל, השנינות, המלחמה הקרה, ומוותר בנימוס על רובם של החלקים הפחות טובים: האפקטים והסקסיזם הבוטה.
במילים אחרות "שם קוד" הוא ג'יימס בונד של פעם, אבל מעודכן להיום. הנרי קאוויל מגלם את נפוליאון סולו (איזה שם מדהים), סוכן אמריקאי שהוא פי 1000 יותר ג'יימס בונד; מולו מתייצב ארמי האמר (גם שם מדהים. עוד יותר מדהים שזה השם האמיתי שלו) בתפקיד סוכן רוסי עם פרצוף של אבן ונשמה של דב. האישה שביניהם היא אליסיה ויקנדר, התגלית של 2015, שעשתה תפקיד מעולה בתור רובוטית בסרט "אקס מכינה", וכאן עושה תפקיד מעולה בתור כוכבת קולנוע עם קסם אישי עד להודעה חדשה.
שני הסוכנים, האמריקאי והרוסי, נאלצים לעבוד ביחד כדי לעצור... ארגון מרושע כלשהו. ויש גם סצנות אקשן, מרדפים ומכות בדרך. והם בסדר. אבל אל תגיעו לסרט הזה בשביל האקשן, תגיעו בשביל הסטייל, ובשביל הדיאלוגים. חילופי המהלומות המילוליות בין נציגי אמא רוסיה והדוד סם הם נהדרים, והאמר וקאביל מבצעים תפקידים סטריאוטיפיים אמנם, אבל עושים אותם מושלם. זאת תזכורת מצוינת לכך שסרטי מכות ואקדחים יכולים להיות כיפיים.
מעריצי גאי ריצ'י, שביים את הסרט, ירגישו אולי שהוא ממשיך להתבזבז. האיש עזב מזמן את העולם התחתון הבריטי שהיה אליו כל כך טוב ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאצ'", ונראה שהוא עכשיו עובד במשרה מלאה בתפקיד יוצר שוברי קופות הוליוודיים מסחריים. הסרטים הקודמים שלו היו שני סרטי "שרלוק הולמס" עם רוברט דאוני ג'וניור, והסרט הבא שלו יהיה הגרסה המיליון ואחת ל"המלך ארתור". אבל לזכותו של ריצ'י ייאמר שגם כשהוא עובד בשביל המכונה ההוליוודית הוא שומר על הסגנון שלו, והוא עובד היטב. למעשה ייתכן שזה הסרט הטוב ביותר שלו מאז "סנאצ'". ביחס לסרטי ריצ'י אחרים שהתאפיינו בעריכה היסטרית, הסרט הזה רגוע יחסית, ועדיין יש פה הרבה משחק עם זויות צילום משעשעות, עריכה מתחכמת ומסכים מפוצלים. ריצ'י אוהב לחזור לאחור ולהסביר דברים באמצעות פלאשבקים. לפעמים הוא אמנם מגזים לגמרי (יש רגע בסרט שבו מתרחש פלאשבק למשהו שקרה לפני לא יותר מחצי דקה), אבל רוב הזמן הוא יודע לעשות את זה באופן משעשע. זה אחד מהסרטים שצוחקים בהם לא רק מהסצנות, אלא גם מהקאטים ביניהן.
"שם קוד מ.ל.א.ך." לא מצליח כמו סרטי קיץ אחרים ולא בומבסטי כמוהם, וחייבים להודות שאחרי פתיחה מעולה, הסיום שלו קצת מאכזב. ובכל זאת הוא מהנה יותר מרוב סרטי האנשים עם אקדחים שראינו לאחרונה. השאלה המטרידה היחידה היא מאיפה לעזאזל הגיעו לשם העברי המילה "מ.ל.א.ך".