סין, בעיני כמעט כל מי שלא זכה להיוולד בה, הייתה ונשארה תעלומה גדולה. גם זרים שחיו בה במשך תקופות ארוכות מתקשים מאוד להבין אותה. אלה לא רק השפה הבלתי אפשרית, האוכל שלא דומה לשום דבר שאכלתם (בטח לא למה שמגישים ב"מסעדות סיניות" במערב), צפיפות האוכלוסין הבלתי נסבלת או היריקות הקולניות ברחוב. הרבה מעבר לכך, המחשבה הסינית עצמה, השקפת העולם ופילוסופיית החיים של תושבי סין (עד כמה שניתן להכליל כך את עשרות הקבוצות האתניות שחיות במדינה המאוכלסת בעולם) הן במקרים רבים זרות, מסתוריות ובלתי נהירות עבורנו, עד כדי כך שסין עצמה נראית לנו כחידה בלתי מפוענחת.
במובן הזה "מפוענח", ספרו של מאי ג'יה (שם העט של הסופר ג'יאנג בנחו) שראה לאחרונה אור בעברית, יכול להתהדר בשני הישגים לא זו בלבד שהוא מוצלח מאוד מבחינה ספרותית, הוא אף מצליח להעביר היטב את אופן החשיבה הסיני לקורא המערבי הממוצע מבלי לגרום לו להתייאש או לאבד עניין בדרך. אחת הסיבות לכך היא שלכל אורכו עוסק "מפוענח" בנקודות המפגש שבין סין והעולם שמחוצה לה, והוא עושה זאת בשיוויון-נפש מוחלט, מבלי להיקלע למלכודת של עליונות תרבותית או נחיתות תרבותית.
"מפוענח" הוא רומן היסטורי לכאורה, שמשלב בין דמויות ואירועים אמיתיים ובדויים. ז'ו?נג ג?'ינג?'ן הוא גאון מתמטי של פעם בדור שסובל ממגבלות רגשיות ונפשיות חמורות מין שלדון קופר סיני עם ראש ענקי ואהבה עזה למולדת, שגדל כילד יתום בשם "ראש חיפושית" אצל מיסטיקן אנגלי, למד מתמטיקה ברמות הגבוהות ביותר אצל פרופסור פולני ממוצא יהודי (עם עבר מקצועי בשירותי המודיעין הישראליים, פרשייה שהרומן אינו מתעמק בה, למרבה הצער), והתגלגל להיות מפענח צפנים נערץ ביחידת הקריפטוגרפיה היוקרתית והסודית ביותר בסין, לא מעט בזכות כישורי פירוש החלומות שלו, שאותם הוא מיישם בדרכים מקוריות בעבודתו החדשה. על ג'ינג'ן מוטל לפענח את "סגול", הצופן הנורא מכול שמאחוריו מוכמנים סודותיה הכמוסים ביותר של מדינה X (הכוונה, ככל הנראה, היא לארצות הברית). אלא שככל שג'ינג'ן נשאב אל עולם הצפנים ופיענוחם, כך הוא מאבד קשר עם העולם האמיתי, מה שמאיים להמיט עליו חורבן. כל זה מתרחש על רקע אירועים היסטוריים כמו הכיבוש היפני, מלחמת האזרחים הסינית ומהפיכת התרבות, וכמובן המלחמה הקרה על שלל תקריות הריגול והריגול-הנגדי שלה.
אולי אף יותר מסיפורו האישי של ג'ינג'ן, "מפוענח" הוא ספר על כוחם ההרסני של צפנים על בני האדם שכותבים אותם או מנסים לפענחם. בהקשר הזה ראויה לציון בחירתו של מאי שבעצמו שירת שנים ארוכות ביחידת מודיעין של הצבא הסיני, וללא ספק מכיר את הנושא היטב להתעלם באופן מוחלט מהצפנים עצמם. למעשה, החלק ה"טכני" היחיד בספר הוא מספר עמודים בתחילתו, שמתארים כיצד גילה "ראש חיפושית" את עולם המתמטיקה. מעבר לכך - יוק. אינספור פסקאות מוקדשות לאותם צפנים מופלאים ומפלצתיים המסוגלים להעביר אדם על דעתו ולהשפעתם על גיבורי הרומן, אבל בשום נקודה בספר לא מוסבר מהו, בעצם, צופן. לקורא שאינו בעל רקע קריפטוגרפי אין שום סיכוי להבין מהספר איך נראה צופן, כיצד הוא פועל או מה הן הדרכים להתמודד עמו, ומאי נמנע מלספק על כך כל תשובה. לא פעם הוא משתמש במשלים פיוטיים ואלגוריות מתוחכמות על מנת להמחיש את כוחם של הצפנים או את המאבק בהם, אבל אפילו פעם אחת לא מופיע תיאור קונקרטי, ולו המופשט והשטחי ביותר, של תהליך ההצפנה או הפיענוח. זו בחירה אמנותית לגיטימית של המחבר, אבל היא עלולה לגרום לריאליסטים שמבין הקוראים ללכת קצת לאיבוד.
למרות תעלומת הצופן "סגול" והאתגר שבפיצוחו, עלילת "מפוענח" היא לא בדיוק מותחת או עוצרת נשימה. להיפך ההתקדמות כאן היא איטית, לעתים איטית מאוד, ולא תמיד יש רצף כרונולוגי של האירועים, שחלקם מסופרים באמצעות "תמלילים" של ריאיונות עם כמה מהדמויות הראשיות שעורך המספר עיתונאי/היסטוריון אשר חוקר את סיפורו של ג'ינג'ן. למרות זאת, "מפוענח" הוא רומן סוחף וקריא מאוד, שכמעט אף פעם אינו נמרח או משעמם. זאת בזכות כישרון הכתיבה יוצא הדופן של מאי, שבניגוד לסופרי ריגול אחרים אינו מנסה להדהים או לזעזע את קוראיו עם תהפוכות עלילה בסוף כל פרק וגילויים סנסציוניים מעולם הביון, אלא מעדיף להשקיע בדברים מיושנים וזניחים כמו עלילה, דמויות ודיאלוגים. הכתיבה שלו ציורית מאוד, כמעט לירית, מתארת בהרחבה את רגשותיהן של הדמויות השונות, ורחוקה מהכתיבה היבשושית והעובדתית של סופרי ריגול מערביים כרחוק מזרח ממערב (תודו שלא צפיתם את משחק המילים הזה מגיע).
זהו גם סגנון כתיבה מאוד "סיני", שעשוי להיראות מלאכותי ומעושה מעט בעיני קורא מערבי. כך, למשל, הריבוי של סימני קריאה, משפטים שחוזרים על עצמם והכרזות מלאות פאתוס. כשאחד מעמיתיו של ג'ינג'ן מתאר למספר את יסוד הטירוף שבמלאכת הקריפטוגרפיה ("יצירת צפנים היא ממש עבודה של משוגע, ולכן ככל שתתקרב אל השיגעון כך תתקרב אל הגאונות, ולהפך, ככל שתתקרב אל הגאונות כך תתקרב אל השיגעון
אסור לנו לעולם להפלות משוגעים לרעה, מפני שתמיד טמון בהם לדעתי אוצר, אוצר שטרם עלה בידינו לגלות אותו"), מדגיש העיתונאי/היסטוריון כי "דבריו גרמו לי לחוש שנשמתי כמו רחצה באמבט, כאילו דבר-מה צחצח אותה באופן יסודי. מילותיו היו כגל מים זכים אשר שטף את נשמתי המכוסה שכבה עבה של אבק, וחשף קרני אור שהתחבאו תחת עול העצבות שלי. זה היה נעים! זה היה משמח!" (עמ' 313). בעיניים מערביות וציניות עשוי סגנון הכתיבה הזה להיראות קיטשי ודביק, ואמנם נדרש מעט זמן עד שמסתגלים אליו, אבל למעשה מדובר בביטוי נאמן למדי של צורת החשיבה וההתבטאות הסינית, ודי לראות את טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג כדי להיווכח בכך. מכל מקום, יכולתו של מאי לתרגם סיטואציות אפרוריות לתיאורים פיוטיים וציוריים היא מרשימה, ומסייע לכך התרגום המוקפד והנבון של איילת סצ'וק.
"מפוענח" הוא סיפורו של אדם אחד, "גאון, שאף שקרא ספרים על גבי ספרים והיה בעל ידע כה רב, התנהג כבור מוחלט בחיי היומיום" (עמ' 221). בתור שכזה, החלקים המוצלחים ביותר שלו הם במקרים רבים דווקא אלה האישיים והמינוריים ביותר. כך, למשל, התיאור המקסים של ארוחת הבוקר שמכינה לג'ינג'ן אמו המאמצת כאשר הוא נלקח מביתה ליחידה הסודית; תיאור נסיעת הרכבת המסויטת שלו בחזרה מכנס מקצועי בעיר מרוחקת; או ה"נספח" התמוה מעט, שמכיל קטעים שנלקחו לכאורה ממחברתו של ג'ינג'ן, ומתארים בעיקר את רגשותיו כלפי בת זוגו בסגנון אמרות זן. בנוסף לכך, "מפוענח" הוא גם סיפור על מפגש בין תרבויות: אף על פי שכף רגלו של ג'ינג'ן מעולם לא דרכה מחוץ לסין, לכל אורך חייו האישיים והמקצועיים הוא מקיים דיאלוג עם המערב סבתו הגאונה שלמדה בקיימברידג' והעבירה לו את הגנים המוצלחים שלה, פרשן החלומות האנגלי שאסף אותו כילד יתום והנחיל לו את אמונתו הנוצרית, הפליט הפולני שחשף וטיפח את כישרונו, אשף ההצפנה הגרמני שאותו הוא מעריץ, מדינה X שבצפניה הוא נאבק יומם וליל, ואולי גם הקורא המערבי שנחשף לסיפורו. הקשר המשמעותי הזה עם המערב, ששב ומופיע לאורך הרומן כולו, מפחית ממידת המוזרו?ת והזרות של "מפוענח", והוא אחת הסיבות לכך שבסופו של דבר זהו ספר נגיש מאוד, וגם מהנה מאוד.
"מפוענח" / מאי ג'יה. הוצאת פן וידיעות ספרים. מסינית: איילת סצ'וק. 367 עמודים.