"עכשיו תבחר: כסף או עופרת"
אם עידן האנטי-גיבור בטלוויזיה היה זקוק אי פעם לסמל, לאב רוחני, למיתולוגיה שתזקק לתוכה שמות כמו טוני סופרנו, וולטר וויט, נאקי תומפסון ודון דרייפר - פבלו אסקובר הוא האיש. במובנים רבים היה זה מלך הקוקאין הקולומביאני, ראש הקרטל העשיר והמסוכן ביותר בעולם, שהפך דמויות מיתיות כאלה לאפשריות. אחרי הכל, גם לדמיון התסריטאי יש גבול. גם וינס גיליגן ודיוויד צ'ייס זקוקים לדמות שתעמוד מול פניהם כשהם בוראים את תסביך השטן הבא. אסקובר היה בדיוק טיפוס מהסוג הזה: אכזרי עד טירוף אבל כריזמטי עד אין קץ, חומרני אבל בעל אספירציות של מנהיג, בוגדני אבל מקדש נאמנות, מונע משנאה אך חולם לקבל אהבה. התכונות האלה וסיפור החיים הזה היו שם הרבה לפני שדמויות פושעים החלו להציף את המסך שלנו, ובכל זאת נראה שיוצרי קולנוע וטלוויזיה חששו לגעת באסקובר. אולי מפני שקל יותר להמציא מפלצות מאשר להקים אחת מהמתים, אולי מפני שבמקרה שלו המציאות עדיין חזקה מכל דמיון. זה הפך את ההימור של "נטפליקס" על "Narcos", שעונתה הראשונה עלתה השבוע במלואה, לגדול אפילו יותר: איך חוזרים למקורות אחרי שהחיקויים הפכו למיינסטרים?
בניסיון להרחיב את היריעה מתמקדת "Narcos", לכאורה, בדמויות אחרות, בעוד אסקובר מרחף לו ברקע. לכאורה, מפני שמספיקות עשר דקות של צפייה כדי להבין מיהו הגיבור החד משמעי של הסדרה. ובכל זאת, ההחלטה למסגר כך את הסיפור משפיעה עלה אופי של הסדרה כולה. גיבוריה הם סטיב מרפי (בויד הולברוק) וחאבייר פנייה (פדרו פסקל, הזכור לטוב כאוברין מארטל מ"משחקי הכס"), שני סוכנים ביחידת הסמים שנשלחים על ידי ארה"ב לטפל מבפנים בקרטל המפלצתי שנבנה על ידי אסקובר בקולומביה. קרטל שבנה את הונו באמצעות מערכת הברחות עצומה שהכניסה כמויות אדירות של סמים אל תוך ארה"ב והוציאה ממנה חזרה מיליארדים של דולרים. אבל כמו ש"הסמויה" לימדה אותנו, צעירים אבודים, קרבות ירי ושכונות עוני לא מספיקים כדי לגרום לרשויות לעשות מעשה. רק כשאסקובר הפך לאיום כלכלי על ארה"ב, ואולי אף חמור מכך - לאיום אסטרטגי (בקשירתו לתומכי הקומוניזם), החל הדוד סם לפעול.
בהתאם לסטנדרטים הגבוהים שהציבה בסדרות שלה עד כה, "Narcos" היא עוד הוכחה ליסודיות וערכי ההפקה המשובחים של "נטפליקס". הסדרה צולמה כולה בקולומביה, באתרים המרכזיים בהם פעל אסקובר, ובייחוד בלב הפועם של ארגונו: העיר מדיין. הסדרה שעוקבת אחר התפתחותו של אסקובר מסוחר קטן לראש אימפריה שזרועותיה מגיעות לכל מקום, כוללת עשרות סטים מורכבים, בין אם מדובר במיאמי של שנות ה-80, בג'ונגלים של קולומביה, בחופי פנמה, בבוגוטה. הצילום נפלא, הסצנות עשירות בפרטים וניצבים, והעובדה שיותר ממחצית הדיאלוגים נערכים בספרדית מייצרת אמינות גדולה. למעשה האמינות של "Narcos" כל כך גדולה עד שהיא הופכת להיות הבעיה שמקלקלת את הפוטנציאל הגדול שלה.
האופי של "Narcos" הוא הרבה פחות של סדרה עלילתית והרבה יותר של סדרת דוקו. הרבה דובר כבר על השימוש בגימיק הווייס-אובר, וכאן הוא נעשה באופן שיטתי כדי לגולל את קורותיו של אסקובר כפי שהם מסופרים על ידי הסוכן מרפי. האפקט הזה כופה על הסדרה תחושה של התרחשות עבר במקום סיפור שמתפתח לנגד עינינו. כל אפשרות לדרמה, לשינוי קצב, להפתעה, מסורסת בעקביות. העובדה שמרפי בעצמו הוא דמות חיוורת וחסרת כל ייחודיות או חשיבות, רק מגבירה את התחושה הזאת. הוא נמצא שם כדי לנהל דיונים עם שותפו לחקירה, אבל לא תורם בעצמו לדבר. הפאסיביות הזאת מאפיינת כמעט כל דמות אחרת שאינה פבלו אסקובר ב-"Narcos". שותפיו של ראש הקרטל, אנשי הסוכנות למלחמה בסמים, אויביו, הנשים בחייו, כולם שם כתפאורה לדבר האמיתי. דמויות נטולות יוזמה או חשיבות, וכשאסקובר הוא כמעט היחיד שמשתנה ומתפתח - קשה להימלט מהתחושה שאנחנו צופים בסיפור חייו הביוגרפי במקום בסדרה עם אמירה משמעותית על התקופה, השפעותיה או הדמויות שבלטו במהלכה.
ואגנר מורה הוא היוצא מהכלל והסיבה העיקרית שבגללה "Narcos" היא צפיית בינג' מהנה, גם אם איכותית הרבה פחות מהיומרות שלה. מורה הוא בכלל ברזילאי, בן למשפחה ממעמד הביניים שלמד עיתונות באוניברסיטה. היכולת שלו להתחבר לצעיר העני, השאפתן ואפוף תחושות הנקם היא כמעט מהפנטת. פבלו אסקובר של ואגנר מתנהל כמו הדבר האמיתי. לא תראו כאן התפרצויות אובר-דרמטיות או מניירות מוגזמות, המשחק שלו מדויק גם ברגעים של זעם וגם ברגעי שמחה, תמיד בשליטה. הסדרה גם דואגת להשוות שוב ושוב בין אסקובר של ואגנר לאסקובר האמיתי בקטעי ארכיון שמשולבים לאורכה (אפרופו תחושת הדוקו), וקשה שלא להתרשם מהאופן שבו הצליח להיכנס לדמות. הרבה יותר מהדמיון הפיזי, ואגנר הבין שאסקובר היה איש כה מסוכן דווקא בגלל קור רוח מצמרר. אחת מסצנות השיא בסדרה מגיעה רגע אחרי שחלומו של אסקובר להפוך לחבר פרלמנט מסוכל. הנאום השקט שנושא ואגנר בסצנה הזאת מפחיד יותר מכל התפרצות אלימה שאפשר לדמיין.
קשה לקרוא לסדרה מהוקצעת כל כך כמו "Narcos" מאכזבת. אם סיפורו של אסקובר לא מוכר לכם היא מסקרנת ומדויקת היסטורית, אם הכרתם תיהנו בוודאי לראות את פיסות החיים הללו מתורגמות לסצנות נרחבות ומפורטות. הבעיה היא שהציפייה מ-"Narcos", כפי שמבקרים מסוימים כבר מיהרו לקרוא לה מיד עם השקתה, היתה להיות היורשת של "שובר שורות". סדרת פשע שתבנה אנטי-גיבור בתוך תהליך טראגי, שכולל גיבורי משנה מצוינים והתפתחות עלילתית מדורגת. את זה לא תקבלו כאן כי "Narcos" היא הצגה של איש אחד. סיפור חיים שמתנהל באז ולא בעכשיו. וכשמסתכלים עליה בקונטקסט הזה קשה שלא להרגיש החמצה.