פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "שיר לאיזי ברדלי" מאת קריס בריי

      רומן הביכורים המשובח מגולל את קורותיה של משפחה מורמונית מלאת שמחה וחדורת אמונה, שנכנסת לסחרור עקב אסון משפחתי המטלטל את כל אחד מחבריה ומאיים על שלמותה

      שיר לאיזי ברדלי, קריס בריי (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      1
      ילד יום ההולדת

      ג'ייקוב מתעורר מוקדם. בהתחלה הוא לא יודע למה, ואז נזכר שהיום יום ההולדת שלו, והוא מרגיש שהבטן שלו מדלגת כמו קפיץ שיורד במדרגות. חשוך עדיין, חושך סמיך כזה שמסתיר לך את הידיים. הוא שוכב בשקט כמה דקות ורוצה כל כך שהבוקר כבר יגיע.

      "איזי, את ערה?"
      הוא מחכה לתשובה. קול פעימות לבו הולם באוזניו והוא משפשף אותן בכל הכוח. הוא מתיישב ורוכן הצ?דה, ומיטת הקומתיים חורקת.
      "איזי. איזי."
      איזי משמיעה קול קטן והמיטה חורקת, הפעם לא בגללו, היא בטח התהפכה לצד השני.
      "יש לי היום יום הולדת, איזי!"
      "אני ישנה."
      "לא נכון, את ערה עכשיו. קדימה, תגידי לי מזל טוב."
      "אני לא מרגישה טוב."
      "אני ילד היום הולדת!"
      "שששש."
      "היום יום הולדת! היום יום הולדת!" הוא מחכה שאיזי תאחל לו מזל טוב ושוב משפשף את אוזניו. הן הולמות עם החשכה. "אני קם עכשיו. את רוצה להתגנב אתי למטה?"
      הוא יורד בסולם ועומד לצד המיטה התחתונה.

      איזי לא עונה לו, בטח נרדמה שוב, אז הוא פותח את דלת חדר השינה ומתגנב החוצה. הוא חומק לאורך המסדרון ותוחב את ראשו מבעד לדלת של א?ל שנשארה פתוחה מעט. אין סימן חיים, ולכן הוא מתקדם עוד קצת. אימא ואבא סגרו את הדלת של החדר שלהם ומסוכן לעלות במדרגות לחדר של ציפי כי הן חורקות מדי. הוא מסתובב ויורד במדרגות על קצות האצבעות, זוכר לדרוך במקומות השקטים. הוא נכנס לסלון ומדליק את הטלוויזיה. הוא מנמיך את הקול לשמונה ומזפזפ מערוץ לערוץ. בשעה הזאת עדיין אין תכניות ילדים, והוא מעביר לחדשות. בפינת המסך מוצג שעון: חמש ועשרה. הוא מחליט לצפות בדי-וי-די.


      הסרט המצויר שהוא הכי אוהב בימים האלה הוא מסדרת הסרטים של ספר מורמון. הוא מספר על אמו?ן שיוצא לשליחות בקרב הלמניטים הפראים. הלמניטים לא לובשים הרבה בגדים והחזו?ת והפנים שלהם צבועות בצבעי מלחמה – אדום וכחול. הם תופסים את אמון ולוקחים אותו למלך שלהם. למלך קוראים למוני ויש לו פרצוף זועף, שתי צמות ארוכות, עגילים כחולים וקשת שיער מנוצות. המלך למוני מסכים שאמון יהיה עבד והוא מצווה עליו לטפל בצאן. יום אחד אנשים רעים מנסים לגנוב את הצאן של המלך. אמון ממש ממש אמיץ. בהתחלה הוא משתמש בקלע כדי ליידות ברעים אבנים, כמו אצל דוד וגוליית, אבל בסוף נמאס לאמון ליידות אבנים והוא מוציא את החרב שלו וקוצץ להם את הזרועות. טאח! טאח! טאח! ג'ייקוב גולש מהספה, דורך על כרית הפוף עם ציור סינדרלה של איזי ומחפש בארגז המשחקים את חרב האור הישנה של אל. טאח! טאח! טאח! הוא קוצץ עם אמון, והזרועות של הלמניטים נושרות כמו ענפים קטנים. מגיע להם! העבדים לוקחים את הזרועות בתוך השק אל המלך והוא פותח את השק ואומר, "כן, ללא ספק יש כאן זרועות." המלך חושב שאמון הוא בטח הרוח הגדולה, אבל אמון אומר שהוא רק שליח. המלך שמח מאוד בשק הזרועות ולכן מקשיב למסר של אמון על אבינו שבשמים. בסופו של דבר, כולם שמחים, חוץ מהאנשים שכבר אין להם זרועות, כמובן.

      הסיפור על אמון הוא סיפור אמ?תי מספר מורמון, וזה אומר שהוא מספר לאנשים משהו שאבינו שבשמים רוצה שהם ידעו. ג'ייקוב שוכב על הספה וחושב על הדברים שהוא יודע בזמן שהמוזיקה מתנגנת וכתוביות הסיום רצות על המסך: לגנוב צאן זה רע, חרבות הן מסוכנות וקרב יכול להיות בסדר אם עושים אותו מהסיבות הנכונות.

      אימא יורדת קצת אחרי השעה שבע.
      "שלום, ילד יום הולדת. מה אתה עושה כאן למטה?"
      "התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון."
      "חמוד שלי." אימא עוטפת אותו בזרועותיה ומועכת אותו בנשיקה. "בוא נכין ארוחת בוקר, מה אתה אומר?"
      הם מכינים פנקייקים. איזו דרך מעולה לפתוח בה את יום ההולדת! אימא נותנת לו לשבור את הביצים. היא לא מתרגזת כשהקליפות מתנפצות אל תוך הבלילה והיא הופכת את הפנקייקים עוד כמה פעמים לפני שהיא מניחה אותם בצלחת שבתנור כדי לשמור על החום שלהם.


      "אפשר לשיר שיר, אימא? אפשר? אני בוחר – כי היום יש לי יום הולדת! בואי נשיר 'אנחנו כאן יחד'."
      אימא צוחקת. "לא את השיר הזה, אתה תמיד בוחר אותו! בוא נעשה ככה, אתה תשיר בזמן שאני אסיים כאן." היא מוזגת עוד בלילה למחבת וג'ייקוב מתחיל לשיר.
      כולנו כאן יחד, יחד, יחד
      כולנו כאן יחד במשפחה שלי
      אבא, אימא, ציפי, אלמה, ג'ייקוב, איזי
      כולנו כאן יחד במשפחה שלי

      אימא פותחת את דלת התנור ומעבירה את הפנקייק החדש אל הצלחת הגדולה. "אתה שר מקסים," היא אומרת כמו תמיד, אפילו כשהוא שוכח את המילים וקצת מזייף במנגינה.

      "עכשיו את מוכנה לספר לי סיפור?" הוא מטפס על שולחן המטבח ומתיישב, רגליו היחפות מונחות על מושב אחד הכיסאות. הוא מרחרח את הניחוח החם של השמן הרותח ושמחת יום הולדת תוססת בתוך הבטן שלו. "תספרי לי את הסיפור של איך שנולדתי."

      "אז ככה, פעם אחת, לפני שבע שנים בדיוק," אימא מתחילה לספר את הסיפור ותוך כדי כך פותחת את הארונות כדי למצוא סירופ, רוטב שוקולד, מיץ לימון וסוכר.
      הטלפון מצלצל. אימא קופצת בבהלה ועונה לשיחה, וג'ייקוב יורד מהשולחן ועוטף את מתניה בזרועותיו. הוא טומן את פניו באמצע הכריתי של גופה, עוצם את עיניו ומחבק עוד יותר חזק. הוא עוצר את נשימתו ומעמיד פנים שהכוח העל-קולי שלו מסוגל למנוע ממנה לזוז ממקומה.
      "שלום, האחות אנדרסון. לא, את בכלל לא מפריעה."
      ג'ייקוב יודע מה יבוא עכשיו. לו הייתה לו חרב גדולה, הוא היה יכול לקצוץ את הזרועות של האחות אנדרסון ואז היא לא תוכל להתקשר אליהם.
      "תראי, לג'ייקוב יש היום יום הולדת. אבל... כן, בטח, רק רגע. אלך לקרוא לו."

      אימא מנסה לזוז אבל ג'ייקוב לא מרפה. היא תוחבת את הטלפון מתחת לסנטרה ומנסה להתנתק מאחיזתו.
      "ג'ייקוב."

      הוא נצמד אליה, אפילו שהוא יודע שזה טיפשי, אפילו שהוא יודע שזה ירגיז אותה. אימא מוציאה את הטלפון מתחת סנטרה ומכסה את הפומית בידה.
      "די כבר. מספיק. עכשיו."
      "אבל מה עם המתנות שלי? אבא חייב ללכת? גם ככה הוא מפסיד את המסיבה שלי, הוא לא יכול לצאת גם עכשיו! אני אצטרך לחכות עד שהוא יחזור הביתה כדי לפתוח את המתנות?"
      "מספיק."

      הוא שומט את ידיו לצדדים ועומד כמו פסל, עושה את הפרצוף הכי עצוב שהוא יודע לעשות. אבל זה לא עוזר. אימא מנענעת בראשה ועולה למעלה.


      פתאום הוא מרגיש בודד שם, במטבח. ג'ייקוב שומע את רחש קולו של אבא מבעד לתקרה. יש לו הרגשה שאבא יפסיד את הפנקייקים של יום ההולדת והוא מנסה לחשוב על משהו שיגרום לו להישאר. הוא יודע ש"בבקשה" לא יספיק כי אבא אוהב לציית לכללים. אם הוא רוצה לעצור בעדו, הוא יצטרך להמציא כלל גדול וחשוב יותר מהחובה לעזור לזולת, כלל שיגבר על הפסוק שאבא תמיד מצטט כשהוא נאלץ להיעלם ברגעים חשובים: אמן, אומר אני לכם, מה שעשיתם לאחד מאחי הקטנים האלה לי עשיתם. אימא אומרת כמעט אותו דבר אבל פשוט יותר: ואהבת לרעך כמוך. ג'ייקוב חושב מה הדרך הטובה ביותר לשכנע את אבא - אמן אומר אני לך שכמו שנשארת לאכול אתי ארוחת בוקר ביום הולדתי, לישו נשארת. אבל זה נשמע חצוף. הלוואי שאבא היה מסוג האנשים שאומר, "סליחה, אני מצטער, אבל אני לא יכול לבוא. אם מדובר במקרה חירום, תתקשרו למשטרה או למכבי האש, כי לג'ייקוב יש היום יום הולדת." אבל הוא יודע שאבא לא איש כזה, כי אבא כבר אמר, "ודאי שאבוא לפגישת המיסיון בשבת. אני אפסיד את המסיבה של ג'ייקוב, אבל אני בטוח שהוא יבין."

      ג'ייקוב מתבונן במגש הפנקייקים מבעד לזכוכית דלת התנור ומחליט שלאחר שימות ויעבור לגור בממלכת השמים, כשהוא יחליט על העולם שלו, הוא יקבע מצווה שאבות חייבים להישאר בבית בימי ההולדת של הילדים שלהם. ואם לא, הוא ישלח נביא שיקצוץ להם את הזרועות.

      איזי מתעוררת משנתה. ידיה כואבות. כשהיא פוקחת את עיניה, הן מתמלאות נטיפי קרח בוהקים. היא מנסה לקום מהמיטה אבל כמעט אין לה אוויר בבטן. היא שואלת את עצמה אם חלק ממנה התפוצץ במהלך הלילה, כמו בלון.

      "שיר לאיזי ברדלי" / קריס בריי. "סנדיק ספרים", 409 עמודים. מאנגלית: שי סנדיק