עם סופו המבורך של חודש אוגוסט, הקיץ הקץ גם על רשת בתי הקולנוע של אורלנדו. שני האולמות בתל אביב וזה בירושלים נסגרו, ולוחות ההקרנות באתר הרשמי התחלפו בהודעה "סגרנו שערינו" בשורה עצובה באותה מידה שהיא לקונית, בעיקר אם מסתכלים ברשימת הסרטים שהוצגו מאחורי השערים הללו בשנים האחרונות.
"שנת חורף" ו"פרנסס הא", "אחרון הלא צודקים" ו"שיח לוחמים", "מולייר על אופניים" ו"סיפור משפחתי", קן לואץ' והייאו מיאזאקי ועוד ועוד. בקיצור כמה מן הסרטים הטובים, המעניינים והחשובים של השנים האחרונות. נכון, כמו כל מפיץ, גם אורלנדו הקרינו לא מעט תוצרים פחות משובחים, אבל היו להם שלל מעדנים מהוללים. חלקם אף עבדו היטב בקופות הארץ, מה שמקנה לסיפור הזה נופך מדכדכך עוד יותר: זה לא שבתי הקולנוע שלהם לא הצליחו בכלל, אלא שהם פשוט לא עמדו ברף ההצלחה הבלתי אפשרי שמציבות כרגע הנסיבות הכלכליות בשוק.
בית קולנוע עצמאי של סרטי איכות נדרש כיום להתמודד עם עלויות שכירות ותפעול מחרידות, עם האיום של הקומפלקסים הענקיים מצד אחד וה-VOD וההורדות מצד אחר, וגרוע מכל עם העובדה שרווח על להיט קולנועי הוא בסופו של דבר קטן למדי, ואילו מחיר של כישלון עלול להיות צורב. עודד הורביץ, המנהל והבעלים של אורלנדו, בכל זאת הכניס את ראשו למיטה החולה הזו, אך ורק מתוך התשוקה שלו למסך הגדול, אבל בסופו של דבר נאלץ גם כן להרים ידיים. בניגוד לשחקנים אחרים בשוק המקומי, אין לו עסקים מחוץ לתחום הקולנוע, וגם לא אולמות עתירי הכנסות במזרח אירופה וכדומה. מרחב התימרון שלו קטן, ולכן הוא בחר בשלב זה להישאר בתחום ההפצה בלבד ולוותר על אחזקת אולמות, משהו שמסתמן כרגע כלוקסוס מטורף, בעיקר אם אתה לא גובה מאה שקל לכרטיס כפי שעושים במתחמים החדשים הנפתחים כעת בלונדון.
הבשורה המשמחת היחידה בכל הסיפור הזה, היא כי הורביץ אנין הטעם מבטיח להמשיך לרכוש סרטים משובחים מן העולם ולהפיץ אותם בישראל. אבל גם כאן זו שמחה חלקית בלבד, שמרחף מעליה סימן שאלה מדאיג איפה בדיוק הוא יקרין סרטים דוקומנטריים באורך שלוש שעות פלוס על השואה וזוכי דקל זהב בשפה הטורקית? עם סגירת האולמות שלו, ואחרי שגם "גת" נפח את נשמתו מוקדם יותר השנה, נותרו בארץ מעט מסכים מחוץ לאימפריות סינמה סיטי, yesplanet וגלובוס מקס, וגם על מה שנשאר, לא תמיד אפשר לסמוך.
האולם המסחרי של סינמטק תל אביב, למשל, הוא על הנייר הכתובת המתבקשת לסרטים מהסוג שחובבי אורלנדו הורגלו אליהם. אבל זו פיקציה: בשבוע הבא, לדוגמה, תעלה בו להקרנות סדירות קומדיה בשם "משפחה לא בוחרים". היא דוברת צרפתית אמנם, אבל זה לא הופך אותה לאיכותית. מדובר בסתם מהתלה, חביבה אך זניחה, על גבול הטראשית, שאילו גיבוריה היו מדברים אנגלית, אין שום סיכוי כי היו מתקרבים בכלל למסכים הסינמטקיים.
זו לא הפעם הראשונה שהמוסד היוקרתי מקרין סרט אירופאי מסוג זה, ואפשר להבין אותו. הוא הרי צריך להציג קומדיות פופולריות שכאלה כדי לחפות במעט על ההפסדים הנגמרים לו כתוצאה משליחויות שונות שלקח על עצמו למשל, להקרין כל תוצר אינדי ישראלי בנמצא, גם אם אף מקום אחר לא ניאות לפנות לו מסך, וגם אם כלב לא בא לראותו. נכון, הסינמטק לא שואף להרוויח מיליארדים, אבל זה לא אומר שהוא יכול להרשות לעצמו שורת הכנסות ריקה לחלוטין.
אם כך, אין פתרון קל מן המצוקה עליה מצביעה סגירת בתי הקולנוע של אורלנדו. נותר רק להתנחם בנחמת טיפשים, וכן בנחמה מעט רציונלית יותר.
נחמת הרבים: לא רק בישראל זה קורה. קחו לדוגמה את צרפת מדינה עם אוכלוסיה גדולה בהרבה, עם תרבות קולנוע הרבה יותר ותיקה ומושרשת, עם סבסוד לאומי ועירוני שהמפיצים ובעלי האולמות בארץ יכולים רק לחלום עליו, עם שלל חוקים שמיטיבים עם השוק ועם הרבה פחות תחרות מצד הטלוויזיה, הפורמטים הביתיים וההורדות הלא חוקיות. ובכל זאת, גם שם, הפצת סרטי איכות ואחזקת אולמות בשבילם היא משהו שבין הסיכון הלא מחושב להתאבדות הבטוחה.
אז הנה, שם דווקא הפיצו את טרילוגיית "אלף ולילה" של מיגל גומש הפורטוגלי, שנחשבת לאירוע השנה בקולנוע האיכות העולמי, ובארץ כמובן לא השיגה לעצמה הפצה מסחרית. הצרפתיים דווקא כן מצאו את האולמות, תלו את שלטי החוצות וניקו את שאריות הפופקורן מהכיסאות, אבל זה לא אומר שהקהל שיתף פעולה. להפך: הפצת האפוס נרשמה כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של כישלונות דומים בשנים האחרונות, כך שגם המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בגן העדן הסינפילי של צרפת חרדים כעת לגבי העתיד של השוק, ויודעים היטב כי מה שקורה בתל אביב עלול לחזור על עצמו אף אצלם, גם אם באופן פחות דרמטי. מובן שהאירופאים לא לבד: בארצות הברית, למשל, האתרים המתמחים באינדי סיכמו השבוע כי זה היה קיץ שמח למולטיפלקסים ולבלוקבסטרים, אבל עצוב לכל השאר.
זה החצי האחד של הנחמה. החצי האחר לא מתבסס על שמחה לאיד ושותפות גורל, אלא על דברים שעוד אפשר להיאחז בהם: אי אפשר להכחיש כי בתי הקולנוע של אורלנדו יחסרו בנוף. אבל לחובבי המקומות והסרטים הממוסחרים פחות נשאר עדיין את רשת בתי קולנוע לב, שעושה עבודת קודש ומכינה השנה רפרטואר מלהיב במיוחד; את מוזיאון תל אביב של יונייטד קינג, שגם הוא מיטיב להבטיח ולקיים; את קולנוע כוכב מרמת השרון, שכיית חמדה מבחוץ ומבפנים, וכיוצא בזה. זה לא הרבה, אבל זה גם לא כלום.
חוץ מזה, מעבר להפצות המסחריות הסדירות, אפשר למצוא נחמה גם בגזרת הפסטיבלים וההקרנות החד-פעמיות. בסינמטקים, למשל, בצד ההצגות היומיות של "משפחה לא בוחרים", אפשר יהיה להתענג בזמן הקרוב על שלל פנינות קולנעיות ברמה הגבוהה ביותר אז הסרטים החדשים של רוי אנדרסון ושל אפיצ'טפונג ויראסתקול, שניים מבכירי הבמאים בימינו, לא יופצו בארץ, אבל כן תהיה הזדמנות לראותם, ואפילו שזה רק להקרנה אחת או שתיים, גם זה משהו. כמו כן, רבים מן המעדנים הגנוזים בכל זאת יזכו לאור מקרנה הודות לפסטיבל חיפה, שיתקיים כמדי שנה בסוכות, ומי שיעלה לכרמל יוכל לראותם על המסך הגדול.
בלי אשליות: גם אם ההמונים ינהרו לכל האירועים הסינמטקיים הללו, זה לא יפתח אופק כלכלי שבעקבותיו תתפרש בפלורנטין רשת דרייב-אינים שתקרין כל היום סרטים מסנגל ופורטוגל. העידן הזה כבר מאחורינו. אבל גם מה שיש הוא לא מעט ולא מובן מאליו, וגם עליו צריך להילחם. הסיפורים על קולנוע פריז הם כבר משהו לאלבום התמונות בלבד, אבל הלוואי שהנכדים שלנו לא ירימו גבה כשישמעו שראינו את "עץ החיים" על מסך גדול.
כל מי שעבד בשוק ההפצה הישראלי בעשורים האחרונים יודע כי האימה היא אחד הז'אנרים הפחות אהובים על הקהל המקומי. ובכל זאת, גם אצלנו כמעט כל שוחרי הקולנוע צרחו את ההתבגרות שלהם מול הזוועתונים של ווס קרייבן, המאסטר שהלך שלשום (שני) לעולמו והוא בן 76.
אי אפשר להפריז בחשיבותו של קרייבן. בין שנות השבעים לתשעים, הוא ביים את מי שהתגלו כסרטי האימה המאפיינים והמשפיעים ביותר של כל אחד מן העשורים "הבית האחרון משמאל" של שנות השבעים, "הסיוט ברחוב אלם" של שנות השמונים ו"צעקה" של שנות התשעים.
קרייבן הפך את האלימות בקולנוע האימה האמריקאי למדממת ומוחשית מאי פעם, אבל אז גם לאירונית ומשועשעת מתמיד; הכניס לחיינו את פרדי קרוגר, אולי האייקון המודרני גדול של הז'אנר; העניק הזדמנות ראשונה לכוכבים בסדר הגודל של ג'וני דפ; וידע לנצל את הקולנוע המסחרי כדי לדון בסוגיות פוליטיות, פסיכולוגיות ואמנותיות מורכבות. כשיפגוש את פרויד בגן עדן, ידידו החדש ודאי יספר לו כי גם הוא לא מעז לצפות ב"סיוט ברחוב אלם" לפני השינה.
נוסף לכך, החוק הקובע כי ככל שסרטים של במאי מזוויעים יותר, כך הוא עצמו נחמד יותר במציאות, תקף גם הפעם קרייבן היה ידוע כאיש נעים, שכיף לעבוד איתו. לכן, ההלם והעצב בהוליווד על מותו היה כה גדול, מה שעוד שהקולנוען אמנם לא מת צעיר, בן 76, אבל גם לא בגיל מבוגר יחסית לתוחלת החיים היום, ובשיא פועלו היצירתי: פרויקטים רבים עוד היו מונחים על שולחנו.
אז כמו באשר לסוגיה הקודמת בה נגענו, גם כאן אי אפשר באמת להתנחם, ובכל זאת הנה כמה הצעות איך לכבד את זכרו, ואולי למצוא נחמה במורשת שהשאיר:
1. לצפות שוב בדוקו המרתק The American Nightmare, בו מככבים קרייבן ז"ל ועמיתיו לדור יוצרי האימה האמריקאים של שנות השבעים ג'ון קרפנטר וג'ורג' רומרו יבדל"א ואחרים
2. לצפות בסרטון הזה, שהוכן אמש חיש-קל מיד לאחר מותו של קרייבן, ובו מוצג ניתוח של עבודת הסאונד המבריקה ב"סיוט ברחוב אלם", מה שמלמד שוב עד כמה השימוש שלו באמצעי המבע היה מקיף, יצירתי ופורץ דרך
3.לצפות ביוטיוב הזה, שהוכן גם הוא אמש, ובו מצעד של חמש הסצינות המבהילות ביותר פרי עטו, כולל כמובן הרגעים הקלאסיים והבלתי מ"הבית האחרון משמאל", "צעקה" ועוד
4.לצפות ב"Unfriended": מסרטי האימה המעניינים של השנה האחרונה, שלא הופץ בארץ, והוא מעין תשובת דור הפייסבוק ל"צעקה", ועוד דוגמה לאיך מורשת קרייבן ממשיכה להשפיע על יוצרי זוועתונים צעירים
5.לחכות לפרויקטים הטלוויזיונים שקרייבן עבד עליהם: למשל, סדרה על פי סרטו "האנשים מתחת למדרגות". לדברי אולפני יוניברסל, ההפקות הללו ייצאו לפועל גם בלעדיו, וישמרו את רוחו ואת זכרו. ננסה לעשות זאת גם אנחנו. נוח על משכבך בשלום