שורת קוקאין להמונים

האתר של בריט-ארט נקודה קום מקושט בנקודות צבעוניות מוכרות. למעט הכבשה המשומרת בפורמלין הידועה לשמצה, הנקודות הצבעוניות האלה הפכו ללוגו הבלתי רשמי המזוהה ביותר עם תנועות האמנות הבריטית הצעירה שדמיין הירסט הוא המנהיג המוכתר שלה. אפשר להגיד אפילו שהאתר עצמו הוא יצירת בריט-ארט למופת, פופ-ארט-לייט במעטה של אירוניה דקה בנוסח טרייסי אמין וסם טיילור ווד, עם קריצה למסחריות המוצהרת של גארי יום.

הקונספט דווקא ראוי לשבח – להוציא את האמנות מידיו החמדניות של צ'רלס סאצ'י והאספנים היפניים ולהפוך אותה לשווה לכל נפש, מוצר צריכה דמוקרטי לא פחות מקוקה-קולה והמבורגר. לזה מרקס היה קורא לבטח "שורת קוקאין להמונים". בטווח מחירים שמגיע אפילו מתחת ל- 500 ליש"ט אפשר להזמין הביתה לרמת-גן יצירה עכשווית ואופנתית, משמחת וצבעונית, שתלך עם השטיח. אולי אפילו כבשה.

הבעיה היחידה בכל זה היא שלמרות שההחדרה של האמנות הפלסטית לזירה המסחרית בהקשר של האתר מקנה לה את הכוח שנשמר עד כה לצורות תרבות פופוליסטיות יותר כמו מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה, היא גם מעקרת אותה מהאמירה הביקורתית שלה והופכת אותה לדקורטיבית בלבד. בין אם בשל העיצוב הסטרילי של האתר ובין אם בשל המלצות כמו "היצירה הזו לעולם לא תשעמם ומהווה השקעה טובה", בריט-ארט נקודה קום לא משווה לקניית האמנות את אותה חדווה צרכנית שמלווה ביקור בחנות (או אתר) שבה מוכרים כל צורה אחרת של תרבות לצריכה ביתית.