תשע"ה כוחנו

ההיגיון הכלכלי הקר שהשתלט בשנים האחרונות על הטלוויזיה המסחרית שלנו, הוביל לצמצום משמעותי של ההיצע בערוצים 2 ו-10. מהדורות החדשות הקלות והכבדות (תחקירים) זולות לייצור, תוכניות הריאליטי מביאות את הקהל השבוי, וכך נותרנו כמעט ללא דרמות מקוריות, קומדיות, תוכניות אירוח או שעשועונים. הזכייניות יטענו שהן מספקות את מה שהקהל הישראלי דורש, אבל ההסבר הזה כבר מזמן לא מספק. סדרות כמו "שטיסל", "איש חשוב מאוד" ו"הבורר" הוכיחו כמה רעב יש לצופה הישראלי לטלוויזיה איכותית, וזה עוד לפני שדיברנו על הנעשה מעבר לים.

"מאות ערוצים ואין מה לראות" – המשפט הזה מעולם לא היה נהיר לנו במיוחד. תמיד יש משהו לראות. לא כי אנחנו מכורים ובוהים במסך כמו זומבים, אלא כי יש לנו סדרות שעוד לא השלמנו מהאייטיז, וכמויות התכנים האיכותיים רק הולכת וגדלה. אומרים שאנחנו מצויים בתור הזהב הטלוויזיוני, וגם אם הוא חסר סדרות בשיעור קומה של "הסופרנוס" ו"הסמויה", עדיין מדובר בעידן עם הכי הרבה תוכן מקורי איכותי בטלוויזיה. למעשה, הצורך לברור באכזריות ולחתוך בחדות מעולם לא היה נכון כמו היום. כמות הערוצים והפלטפורמות הדיגיטליות בארה"ב גדלה מדי שנה, כל אחד רוצה להיכנס לבריכת התוכן המקורי, גם בארץ התחרות גורמת ל-yes, HOT וסלקום TV להניח את ידיהן כמעט על כל דבר, כולל ממקורות לא מובנים מאליהם (בשנים האחרונות מגיעות לכאן גם סדרות מדוברות משוודיה, דנמרק, איטליה, צרפת ואחרות). ה-VOD העמוס כל טוב מאפשר למצוא משהו מעניין בכל רגע, ובסופו של דבר יש יותר טלוויזיה טובה מאשר שעות ביממה.

הטענה הזו שאין מה לראות בדרך כלל באה מכאלה שמסתמכים על הערוצים המסחריים בלבד, מקבלים עוד ועוד מאותו דבר, מתלוננים על איכות התכנים הירודה שהילדים שלהם נחשפים אליה ואז מוציאים את הטלוויזיה מהבית ומתארים בנדנוד לכל סובביהם עד כמה חייהם השתפרו. מדובר באקט שווה ערך לשלילת כל מדיום שהוא - ספרים, קולנוע, אינטרנט - רק כי האנשים האלה לא טרחו לראות מעבר למה שמונח לפניהם בשלושת-ארבעת הערוצים שהם מזפזפים אליהם. הפסד שלהם.

(באמבד הבא: הפיילוט של "בלשים בלילה". נו, אמרנו אייטיז)

פרסי אופיר היו פעם טקס שייצג תעשיית קולנוע אזוטרית ולא עניין איש, והפך לטקס שמייצג תעשיית קולנוע מפוארת ולא מעניין איש. קצת אחרי ראש השנה, ב-21 בספטמבר הוא יתקיים שוב, ואפילו שוחרי הסרטים המקומיים לא רשמו את התאריך ביומן, כך שברור כי לקהל הרחב זה בכלל לא מזיז.

ולמה שיהיה אכפת לו, כשהוא מסתכל על רשימת המועמדים ורואה בה רשימת סרטים שכמעט כולם טרם הופצו בארץ, וחוץ מהקרנות חד פעמיות בכמה אולמות במסגרת יום הקולנוע הישראלי, לא היתה לו שום אפשרות לראותם? למה שישנה לו אם "ארץ פצועה" ינצח את "חתונה מנייר" או "היורד למעלה" את "באבא ג'ון", כשבאותה מידה התחרות מבחינתו יכולה להיות בין החתול בשק לחתול במגפיים?

פרסי אופיר נולדו כחיקוי לאוסקר האמריקאי, רק שהאקדמיה הישראלית לקולנוע שכחה לחקות את הדבר הכי חשוב – באמריקה, מחלקים את הפסלונים לסרטים שכבר הופצו מסחרית, ולקהל כבר יש היכרות עמם, כך שהוא אוהב אותם או סולד מהם ואכפת לו ממה שיקרה איתם.

בארץ, משחר ימי הפרס ועד ימינו, למרות כל הקריאות המתבקשות לשנות את ההתנהלות הזו, ממשיכים להתנהג כאילו האוסקר הישראלי הוא מועדון סגור ליודעי דבר בלבד ולהעניק את מירב המועמדויות לסרטים שהקהל לא מכיר, במקום לקבוע כלל פשוט שהיה משנה את הכל – פרסי אופיר של שנה מסוימת מיועדים אך ורק ליצירות שזכו להפצה מסחרית רחבה באותה שנה. איך ייתכן שזה עוד לא קרה?

את הנזק הגדול ביותר לחופש הביטוי בישראל בשנתיים האחרונות לא גרם בנימין נתניהו, לא אופיר אקוניס ואפילו לא סאבלימינל. האחראיות הישירות לכך שאנשים שדעותיהם חורגות מעט מהקונצנזוס חוששים לפתוח את הפה הן דווקא שתי שחקניות, נשות שמאל ליברליות לכאורה, העונות לשם אורנה בנאי וענת וקסמן. אחת התבטאה בחריפות במהלך מבצע "צוק איתן", השנייה פתחה את הפה אחרי בחירות 2015, וזה ממש בסדר. אפילו מומלץ. על חברה בריאה לשאוף להחליף רעיונות, לאוורר דעות פחות פופולריות, לעודד שיח. מובן שהחברה הישראלית אינה בריאה, בטח בעתות של מלחמה – ובחירות הן סוג של מלחמת אזרחים מילולית. אז בנאי ווקסמן הופתעו לגלות שהימים היפים מהעבר, שבהם אפשר היה להשתמש בתקשורת כדי להעביר מסר ומקסימום להיתקל בטור דעה בעיתון או במאזין נזעם בתוכנית רדיו חלפו להם. תחת זאת, נורתה לעברם אש ארטילרית בפייסבוק ובטוויטר, והן עשו כל מה שאדם הגיוני עושה תחת אש: נסוגו.

אלא שההתנצלות וההבהרה של בנאי ווקסמן, שרק רצו שיעזבו אותן בשקט, הן בגדר קטסטרופה לכל אמן או איש ציבור שרוצה להביע עמדה לא פופולרית. אם כבר פתחתן את הפה, עימדו מאחורי דבריכן, ובעיקר זכרו שהעידן החד סטרי מאחורינו: מיליוני אנשים מחכים לקלל אתכם ברשת. לא ייתכן שבשנת תשע"ו אנשים שמתפרנסים מבידור לא מבינים את הכללים החדשים של התעשייה. אם אתן לא מוכנות לשלם את המחיר, מוטב שתשתקו. רק בחייאת – אל תתנצלו.

ראש הממשלה מתקשר למאמן נבחרת ישראל בכדורסל לאחר נצחון צפוי בשלב מוקדם בטורניר בינלאומי, שרת התרבות והספורט קופצת על הפודיום האולימפי, זהות יו"ר התאחדות הכדורגל היא בכלל סיפור בפני עצמו ורק הרעש סביב ההשתתפות באירוויזיון עדיין מעורר פליאה. כן, גם בתשע"ה עדיין בישראל יש אנשים שלא מבינים למה בישראל יש אנשים אחרים שמתרגשים ומתאבססים בגלל האירוויזיון.

הגיע הזמן להפסיק עם זה. מהו האירוויזיון אם לא ענף ספורט בינלאומי שחשוב לזכות בו? קחו את שבדיה לדוגמה. בשבדיה ההשתתפות באירוויזיון נחשבת לכבוד. רשות השידור השבדית מרימה ספיישל בן כמה שבועות עמוס במשתתפים ובאלפי צופים בקהל, חברות התקליטים משגרות את נציגיהן הבולטים והכל כדי לקבל דוז פואה וכמה מיליוני דולרים.

רק בישראל מפקפקים בלגיטימיות העיסוק בתחרות. וזה מוזר. הרי הילדים בישראל עוברים מגיל צעיר שטיפת מוח לאומית ולכן זה לא ממש מפתיע שכבוגרים, חוץ מדאגה לגורל הפליטים בסוריה, אכפת להם מהאירוויזיון. למען השם, מדובר בתחרות בה אנחנו יכולים לנצח. כאילו, אם הגיהנום יקפא. מצד שני, זה לא שערן זהבי יגיע למונדיאל בזמן הקרוב. ועדיין, הפתרון פשוט: צריך לתת לנצנצים לשטוף את הסינתיסייזרים ולהצטרף לשאר העולם בחגיגה הגדולה. כלומר, לנצח את שאר העולם בחגיגה הגדולה.

בתוך טירוף המערכות הכללי שאופף את ישראל באופן כמעט קבוע, לתרבות מעולם היה סיכוי אמיתי. נכון, בשנים האחרונות נולד קמפיין "אחוז לנשמה" ומירי רגב היא שרת תרבות קולנית במיוחד, אבל אף אחד לא משלה את עצמו שנתקרב לנתון הזה בעתיד הקרוב. מדינת ישראל מפנה גב ליוצריה, לשחקניה ולאמניה כבר שנים. התקציבים הדלים שקיימים בכל זאת מגיעים עם שורה של תנאים ומגבלות, האפשרות לספוג תרבות מגוונת כמעט ואינה קיימת בפריפריה, ובקצב הזה תרבות יום א' העתידית תצטמק לכדי ביקור בבסיסי צה"ל.

כבר שנים שלוח המשדרים לא באמת מכתיב את הרגלי צפיית הטלוויזיה שלנו. את הסדרות והסרטים שלנו אנחנו צורכים בזמן ובמקום המתאימים לנו, לרוב ממקורות מבוססי חו"ל (היוש פופקורן טיים). נכון, גם yes, גם HOT וגם סלקום TV מתחזקות שירותי VOD, אך אלו מצריכים אותנו לשלם על ערוצים ותכנים שלא ביקשנו, מקשים על התנתקות ולא תמיד מביאים לישראל את התכנים החדשים והמדוברים ביותר. ספקיות שירותי VOD חודשיים איכותיים כמו נטפליקס, HULU או אמזון הבינו כבר מזמן את הפוטנציאל ושומרות את התכנים המקוריים שלהן למנויים בלבד. הגיע הזמן שגם לנו תהיה האפשרות להימנות עליהם.

אין מנוס מלהצביע על אשמה מרכזית באקט הנלוז הזה - HOT. למעשה HOT Comedy Central הוא הבולט בתחום. השנה, באיחור של שנתיים, הוא הביא סוף סוף את "איימי שומר" (אבל בלי העונה השלישית החדשה והמדוברת, כי למה לא לנצל הזדמנות נוספת להשהות שידור) ובאיחור של שנה וחצי את "ברוד סיטי" - את שתיהן שידר הערוץ בשידור יומי שכילה אותן תוך חודש.

ולא רק הן. "קומיוניטי", "ממי", "מחלקת גנים ונוף", "מרוששות", "קומה אפס" - כולן סדרות שעונותיהן החדשות הגיעו לראשונה לערוץ ונשרפו במהירות, וכמוהן "אבא אמריקני" ב-HOT Plus. גם ב-MTV ישראל נוהגים באותה פרקטיקה ומשדרים את הסדרות הקצרות שלהן בשידור יומי, וכך "עושות בכאילו" ו"אוקוורד" המדוברות ורבות אחרות נקברו ונעלמו במהירות. יש לזה סיבה הגיונית, על פי המשבצים - שידור יומי יוצר נאמנות וקביעות, משבצת קבועה שהצופה הממוצע יודע לחזור אליה מדי יום, אבל זה אולי נכון לסדרות שנמשכות על פני זמן ולא נעלמות תוך שבועיים וחצי כי העונה שלהן מונה 13 פרקים.

בהתחשב בתלונות הרבות על מצבו הרעוע של שוק הספרים בישראל, מדהים - לא פחות - שרוב הוצאות הספרים עדיין מסרבות לנסות לתת הזדמנות אמיתית לשוק הדיגיטלי. רובן ככולן טובלות את קצה רגלן במים אבל חוששות לעשות צעד משמעותי. אמנם ישנה עלייה הדרגתית בשימוש באמצעים אלקטרוניים ובהיעתרות של הוצאות הספרים, אבל ההוצאות כל כך מבוזרות, חסרות ולא מסודרות עד שהצרכן נאלץ להשתמש באפליקציית קריאה שונה עבור כל חנות ספרים דיגיטלית שהוא קונה ממנה. לכל חנות כזו יש ספרים דיגיטליים בלעדיים רק לה, אם מפאת הסכם עם הוצאת ספרים ואם כי מדובר בהוצאה פרטית שלהן, ובנוסף כמובן יש את אפליקציית "עברית" שמרכזת אצלה חלק ניכר משלל ההוצאות הגדולות. לפיכך הקורא הממוצע צריך להתקין על המכשירים השונים שלו לא פחות מארבע אפליקציות ספרים ייעודיות.

אפשר אולי להבין את החשש של הוצאות הספרים והצורך להגן על מרכולתן בלי שתשוכפל באופן פיראטי. ויחד עם זאת, ניתן היה לחשוב שההצלחה המסחררת של מכירות ספרים דיגיטליים בעולם, לצד ההיחלשות הגדולה במכירות של ספרים חדשים בארץ לנוכח חוק הספרים, תשכנע אותן לירות בכל התותחים. למען השם, קחו את הכסף שלנו והניחו לנו ולקרוא באפליקציה שאנחנו רוצים ובמכשיר המועדף עלינו, אם זה מכשיר הזרקת דיו (כמו קינדל או נוק), סמארטפון או טאבלט.

86 יום, כמעט שלושה חודשים תמימים, זהו אורך החיים הממוצע של תוכנית ריאליטי ממוצעת על המסך הישראלי. ספרנו יותר מ-600 יום של ריאליטי בערוצים המסחריים בשנה האחרונה, וזה בלי להכניס פנימה את התוכניות הארוכות באמת של HOT ו-yes. התחושה היא שהתוכניות נעשות במטרה להימרח ולהימשך לנצח. במקום לצמצם עדויות ולמקסם את האקשן, מעדיפים להלאות אותנו בהררים של טקסטים ופלפולים ופרשנויות, פרקים מפוצלים ולקטים. כן, אנחנו מבינים שזה פתרון נוח למלא את לוחות המשדרים, אבל זאת גם הסיבה שהתחלנו למאוס בז'אנר הזה.