וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שאמאלאן קיצוני: מ. נייט שאמאלאן מסביר למה הוא ממשיך לעשות ניסויים ב"הביקור"

אבנר שביט, פריז

9.9.2015 / 0:00

לקראת סרטו החדש, "הביקור", הבמאי המתקמבק מ. נייט שאמאלאן מגלה אם הוא באמת רואה רוחות, חושף מה היתה הסצנה הכי קשה שצילם ומודה מה גרם לו לרצות ליצור מותחנים

יח"צ - חד פעמי

ההספדים שהתפרסמו לאחר מותו בשבוע שעבר של ווס קרייבן, הזכירו את אחד הכללים היציבים בעולם הקולנוע: ככל שסרטיו של במאי אפלים ומעוותים יותר, כך הוא עצמו חביב ומהוגן יותר בחיים האמיתיים. החוק הזה מוכיח את עצמו גם במקרה של מ. נייט שאמאלאן. כך לפחות אפשר היה להתרשם מן המפגש שלו עם הקהל לאחר הקרנת הבכורה הפריזאית של סרטו החדש "הביקור". התנהלותו באותו ערב, ביום שני שעבר, היתה כה לבבית ומשועשעת עד שלרגע אפשר היה להתבלבל ולחשוב כי הוא יוצר של קומדיות לכל המשפחה, ולא של מותחנים בסדר הגודל של "החוש השישי".

ואולי שאמאלאן היה כה נינוח לא רק בגלל שזה הטבע שלו, אלא מפני שיש לו כרגע סיבות למצב רוח טוב. לאחר שרשרת ארוכה של כישלונות ידועים לשמצה, ובראשם "העולם אחרי", הוא סוף כל סוף עושה עתה קולות של קאמבק: הודות לסדרת הטלוויזיה "עיירה ללא מוצא" שרצה השנה בהצלחה יחסית, והודות ל"הביקור", שיעלה מחר (חמישי) לאקרנים ברחבי העולם ובארץ, ומסתמן כסרטו הראשון מזה שנים שלא יספוג ביקורות קטלניות.

על דבר אחד יסכימו כולם: זה לבטח סרטו הצנוע ביותר מזה שנים של שאמאלאן, בן 45. הוא אינטימי, משוחרר וקטן ממדים כמו יצירת ביכורים של במאי צעיר ובועט. זירת ההתרחשות מצומצמת, השחקנים מעטים ולא מוכרים וסגנון הצילום כמו תיעודי: "הביקור" מתאר כיצד נוסעים נערה ואחיה הקטן לפגוש לראשונה את סביהם, ואנו חווים את ההתרחשויות המשונות שעוברות עליהם דרך מצלמתה של האחות הבוגרת, המתעדת הכל בכפייתיות עד הטוויסט הגדול והבלתי נמנע.

יש בסרט רגעים חזקים יותר וחזקים פחות, אבל הוא בסך הכל מעניין, וכזו היא גם השיחה המתפתחת עם שאמאלאן לאחר ההקרנה - שיחה על "הביקור", על עבודותיו הקודמות ועל אמנות הקולנוע בכלל.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
החוש השישי? החוש הבולט אצלו זה חוש ההומר. מ. נייט שאמאלאן בהקרנת הבכורה הפריזאית של "הביקור"/מערכת וואלה!, צילום מסך

על מה שהביא אותו ליצור את הסרט

"אני חושב שיש שני רעיונות מרכזיים מאחורי 'הביקור'. קודם כל, רציתי לעסוק בפחד מן המוות. אני חושב שהיראה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בשלוש דרכים - אימה, גועל והומור, והסרט משלב בין השלוש.

"הרעיון המרכזי השני הוא הסליחה, בעיקר בתוך הבית. המוצא שלי הודי, וסליחה על שימור הסטריאוטיפים, אבל אנחנו משפחה עם דם חם. מאז ומעולם היו אצלנו אי הבנות וריבים. אנשים במשפחתי הרחבה יכולים לסלק אותך באמצע ארוחת ערב חגיגית, לטרוק בפניך את הדלת ולא לדבר איתך שנים. בדומה לכך, הגיבורים בסרט מעולם לא פגשו את סביהם קודם לכן בגלל שאמא שלהם לא דיברה איתם מאז שהיתה נערה. רציתי לבדוק מה קורה כשאתה שומר טינה כל כך הרבה זמן, להראות את הגיהנום שנוצר בגלל זה ואז לדבר גם על היכולת למחול, לסלוח ולהתחבר מחדש".

הצעה שאסור לפספס

התקדמו לדור הבא של ברי המים של תמי4: קטנים יותר, חכמים יותר

לכתבה המלאה

על הבחירה לצלם את הסרט בסגנון כמו-תיעודי

"התהלכתי עם הרעיון לסיפור הזה זמן רב, אבל רק כשהחלטתי כי הגיבורה תצלם את כל מה שקורה לה במסגרת תיעוד שהיא מכינה על משפחתה, התחלתי באמת להבין אותה. אני אוהב סרטי דוקו, וגם בחרתי ביוצרת של קולנוע מהסוג הזה, מריז אלברט, לצלם את 'הביקור' בדרך שהיא תמיד עושה זאת.

"אני חושב שהבחירה בסגנון הזה מוסיפה עוקץ לסרטים. זה כמו תבלין חזק, ולכן גם צריך להשתמש בו באופן מאוזן. לא להיות מהשפים האלה שמתוך דאווין שופכים יותר מדי צ'ילי על כל מנה שלהם"

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"משלב בין אימה, גועל והומור". מתוך "הביקור"/מערכת וואלה!, צילום מסך

על הבחירה לא להשתמש במוזיקה

"בסרט הזה הגשמתי חלום ישן - לא להשתמש במוזיקה. לא בגלל שאין בה כוח - להפך, יש לה יותר מדי כוח. אתה יכול לקחת כל סצנה, ולו הפשוטה והסתמית ביותר, ובעזרת לחן מקורי לגרום לה להיראות דרמטית, מרגשת או מותחת, ולהכתיב לקהל מה צריכות להיות התחושות שלו. אז תמיד רציתי לוותר על שירותיה של המוזיקה, כדי להשליך את הצופה לבד למים הקרים, שיסתדר בלי צלילים שאומרים לו אם צריך עכשיו לבכות או לכסוס ציפורניים.

"כבר הייתי קרוב להגשים את החלום הזה בעבר, אבל תמיד התקפלתי, בגלל שיצא לי לעבוד עם מלחין מוכשר כמו ג'יימס ניוטון הווארד. תמיד הייתי אומר לו 'הפעם אעשה סרט בלי מוזיקה בכלל', אבל אז הוא היה מתחיל לכתוב את המנגינות המדהימות שלו, וזה הפך ל'טוב, נעשה רק שתי דקות של מוזיקה', 'טוב, רק בחצי הראשון יהיה מוזיקה', 'טוב, רק בחצי השני יהיה מוזיקה' ונגמר בזה שיש מוזיקה לאורך כל הדרך. הפעם, באמת אין שום צלילים, חוץ מפה ושם שירים שהגיבורים שומעים ברקע וכדומה, ואני חושב שכך חוויית הצפייה הרבה יותר אינטנסיבית"

על האמונה שלו בעל-טבעי

"האם אני עצמי מאמין בדברים שמתוארים אצלי? הלוואי שהייתי. פעם, בפאב בסידני, אשה אחת ניגשה אליי בהתרגשות ואמרה לי 'גם אני מאמינה בשדים וברוחות!' נאלצתי להודות בפניה שמעולם לא ראיתי כאלה, אפילו שרציתי. הבית שלי גדול וקודר, ובכל פעם שאני מתהלך במסדרונותיו, בא לי להבחין באיזה תופעה על-טבעית, אבל אף פעם לא קורה כלום".

על הסצנה הכי קשה שאי פעם צילם

"היו לי אתגרים רבים לאורך הקריירה, אבל מה שעולה לי בראש זה הקטע לקראת הסוף של 'בלתי שביר', כשהגיבור בגילומו של ברוס וויליס מרים את אשתו בתנומתה ומעלה אותה בזרועותיו במדרגות כשהוא אומר 'היה לי חלום רע'. היה צריך שהוא ירים אותה בקלילות, בלי שום מאמץ, כי בכל זאת הוא גיבור-על, אבל מצד אחר שזה לא ייראה מלאכותי מדי או קל מדי מבחינתו, וגם היה צריך לכוון את הזוויות ואת התאורה כך שרעייתו תיראה כמה שיותר יפה ושהאווירה תהיה כמה שיותר רומנטית. בקיצור, הסצנה הקצרה ומועטת הדיאלוגים הזו לקחה לנו אחת-עשרה שעות!"

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"הקולנוע הוא מדורת שבט, מן האחרונות שעוד נותרו". מתוך "הביקור"/מערכת וואלה!, צילום מסך

על חשיבות חווית הצפייה בקולנוע מבחינתו

"השאלה אם יש משמעות לכך שאתה רואה את הסרט באולם קולנוע ולא בדרך אחרת עולה כל הזמן, וזו שאלה חשובה עד מאוד בעיני. יש היום המון צורות לחוות תוכן - VOD, נטפליקס, סמארטפונים ועוד ועוד, אבל הקולנוע היה ונשאר משהו אחר, מרגש הרבה יותר. זאת מדורת שבט, מן האחרונות שעוד נותרו לנו. אתה צריך לשים נעליים, לקחת את הארנק, לצאת מהבית, להתיישב בחשכה בצד זרים - זאת חוויה קולקטיבית. אנחנו חווים את הסרט עם עוד אנשים - הם משפיעים עלינו ואנחנו משפיעים עליהם, והכל קורה לנו יחד. לא אשכח כל מיני דברים שקרו לי כשראיתי סרטים באולמות מלאים עד אפס מקום. למשל, הקרנות המוניות של 'מלחמת הכוכבים' שכל הקהל הרעיד את התקרה בכפיים באחד מרגעי השיא".

על החוויה הקולנועית הכי מעצבת שלו

"יש לי כמובן כל מיני סיפורים על ההרפתקאות שלי באולמות קולנוע, אבל זה אולי החשוב מכולם: בנעוריי, יצאתי עם כל הכיתה לראות את 'חיזור גורלי'. גם הבחורה שהייתי מאוהב בה היתה שם. כולם ידעו שאני חולם להיות במאי, אז זה היה רק מתבקש שייתנו לי עצות בתחום, וכשההקרנה הסתיימה ונדלקו האורות, יקירת לבי ניגשה אליי ואמרה 'כאלה סרטים אתה צריך לעשות!', אז כמו כל גבר מאוהב, מובן שהקשבתי לה, ומאז אני באמת עושה מותחנים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully