יוצאים לאור: יוצרי התרבות הישראלים שלא הכרתם

קולנוענית ומפיקת קולנוע וטלוויזיה, בוגרת תואר ראשון במכללת ספיר ותואר שני בלימודי תקשורת מאוניברסיטת בן גוריון.

רקורד: "מראות" (2004), סרט הגמר שלה העוסק במעבר הבין תרבותי שחוות אם ובתה, זכה בפרס ההפקה בפסטיבל קולנוע דרום וכן בפרס הדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים. מלסה שימשה כעוזרת במאית בסרט הדוקומנטרי "Take Us Home" של איילין לבלנק ועסק בחמש משפחות יהודיות בגונדר במהלך שהותן במחנות העולים בדרך לישראל.

מלסה נולדה בכפר שירה (Shire) במדינת תיגראי, הממוקמת בפדרציה האתיופית. "מלכת שבא דיברה תיגרינית" מסבירה מלסה, "זו שפה שקודמת לאמהרית. היא יותר קרובה לעברית". מלסה עלתה לארץ בשנת 1983 יחד עם הוריה ושלושת אחיה. בארץ התיישבה המשפחה בקריית שמונה, גדלה לתשעה ילדים ועברה להשתכן בבאר שבע. "אני באר שבעית למרות שאני צפונית בנשמה".

לדבריה של מלסה היא רצתה בכלל ללמוד תקשורת מתוך חזון לשנות את העולם. אבנר פיינגלרנט, ראש בית הספר וראש התוכנית לתואר שני במחלקה לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר, היה חבר בוועדת הקבלה שלה לחוג לתקשורת והפציר בה לשנות כיוון. "הוא הסביר לי שאפשר להגיד בצורה מתוחכמת דברים גם באמצעות הקולנוע. ניסיתי סמסטר ראשון והתאהבתי בזה".

בשנה הקרובה תציג מלסה פרויקט דוקומנטרי בבית התפוצות בשם "אחרי 30 שנה" המביא את סיפורם של עשרה עולים שנלכדו בעדשת המצלמה של דורון בכר, צלם ישראלי שתיעד את העלייה האתיופית. הפרויקט, שהיה אמור לעלות כבר בשנה שעברה, ספג ביקורת בקרב חברי הקהילה הצעירים שראו בו ניצול ממסדי. "כאדם ביקורתי בעצמי אמרתי: 'חבר'ה צריך לדעת שבתור דור שני אנחנו חייבים להתייחס על העבר שלנו כנתון. לא היתה לנו שליטה על הסיפור שלנו. אוקיי מה הלאה? אפשר להגיד שהתמונות האלה הם פירות שנקטפו באיסור. אז מה עדיף? שהתמונות האלה לא היו מצולמות? אנחנו צריכים כדור שני אחראי לא לבוא ולבכות. אנשים משוועים לתמונות האלה כי זו ההיסטוריה שלנו."

כמו כן, מלסה ביימה, כתבה והפיקה סדרת טלוויזיה שעתידה לעלות בערוץ הטלוויזיה האתיופי בתמיכת משרד התקשורת בשם "גברת ואדון" - תוכנית אירוח מתוסרטת המתנהלת בשפה האמהרית, שבה זוג מנחים מייעצים בכל פרק לצופים מדומיינים בסוגיות חברתיות שונות. במקרה הזה נוקטת מלסה קו ביקורתי שונה. "הרבה מהמבוגרים בקהילה לא שולטים בשפה העברית. הסדרה מיועדת אליהם, אבל לא לוקחים בחשבון שזה אלמנט קצת מגביל. הרבה מהצעירים לא מדברים אמהארית ואין להם תכנים מותאמים". היא מאמינה שהסדרה תלווה בכתוביות בעברית וכך תהיה פתוחה לקהלים נוספים.

מורה לבלט ומנהלת להקת המחול הנשית-דתית "נהרה". התחנכה בבית הספר למחול של להקת "בת דור". למדה באקדמיה למחול בירושלים הוראת מחול.

רקורד: רקדה בלהקת המחול המודרני Na Ni Chen בניו יורק, הופיעה ברחבי ארה"ב והתארחה על במת האופרה הישראלית, בין היתר בהפקות כמו: "לה ג'וקונדה" ו"טורנדות". בשנת 2012 כיכבה בסרט תיעודי קצר של תלמידות מגמת קולנוע בתיכון פלך בשם "רוקדת על הגבול". הסרט השתתף בפסטיבל הסרטים בחיפה וזכה בפרס "הרצל הזהב" בפסטיבל סרטי הנוער בהרצליה.

בלוך נולדה וגדלה בניו יורק והקימה את להקת "נהרה" מתוך רצון להעשיר ולהגביר את נוכחות המחול בקרב הציבור הדתי. הלהקה מחברת בין תכנים מתוך המסורת היהודית לבין תכנים אוניברסליים, ומשמשת בית לרקדניות המקיימות אורח חיים דתי ומעוניינות לקדם קריירה בימתית. הלהקה מופיעה מול קהלים מעורבים בארץ ובעולם והשתתפה, בין היתר, בפסטיבל התרבות Festival de Arte Sacro במדריד בשנה שעברה. בימים אלה נמצאת הלהקה בעיצומו של משא ומתן על הופעה עתידית באורוגוואי.

בלוך, שירדה מהבמות ומקדישה את כולה להוראת מחול וניהול הלהקה, מרגישה אחריות גדולה כיוצרת דתיה שמופיעה בפני קהל שהוא גם חילוני ולפעמים כולל גם צופים שאינם יהודים. "הקהל שלנו מעורב מכל הכיוונים. חלק מהאג'נדה של הלהקה היא לפתוח את העיניים לאנשים. לפתוח לציבור הדתי את המקום של המחול כמקצוע וכדרך חיים, ולחשוף בפני הציבור החילוני קצת מתוך העולם שלנו. במהלך ההופעה הרקדניות מסבירות כיצד הן קושרות את כיסוי הראש שלה שתמיד מעורר סקרנות בקהל. "באים אלינו תמיד בסוף ואומרים "לא ידענו שזה ככה". זה דבר שאדם חילוני ביום יום שלו לא נתקל בו. הוא לא עוצר וחושב מה הדבר הזה מסמל. למה צריך את זה? למה חלק הולכות עם וחלק הולכות בלי?"

בימים אלה חוזרות בנות "נהרה" מפגרה בת חודש כדי לעבוד על המופע "הוט מיט אפעדער"של הכוריאוגרפית תמי יצחקי. המופע שעוסק בשיער האישה, מוגדר על ידי בלוך כמופע הדגל של הלהקה, ועתיד לעלות בסוף אוקטובר הקרוב בפסטיבל "בין שמיים וארץ".

זמר שהיגר מגאנה לפני 15 שנים ומעולם למד מוזיקה באופן פורמלי. מנקה מדרגות לפרנסתו ואב לשתי בנות.

רקורד: הוציא שלושה אלבומים, אחד בגאנה ושניים בישראל: "מצלמה סודית" (2008), שלפי פרסומים קודמים מכר מאות עותקים. ביולי האחרון הוציא את "קללה", שסינגל מתוכו "I lift my hand" הושמע במהלך הלילה הלבן בגלי צה"ל.

"אני מעוניין ללמוד עליה עוד", אומר אמוהא על התרבות הישראלית. "יש לנו תרבות דומה בסך הכל. אני לא מבין את השפה אבל המגוון שקיים בתרבות הוא דומה. גם באפריקה נהוג לשיר מסביב למדורה" אמוהא חושף שלמרות שאיננו שולט במילים הוא אוהב להאזין לאייל גולן.

אמוהא רואה עצמו כשגריר שתפקידו לקרב בין הקהילה האפריקאית של הפליטים והמהגרים לקהל הישראלי המקומי. "אני רוצה להנגיש, לגעת באנשים כדי שירצו לדעת עוד. קיבלתי תעודת מוזיקאי לפני שבועיים שמאפשרת לרשום את השירים שלי כאן באופן רשמי ומאפשרת להשמיע אותם ברדיו".

בימים אלה עובד אמוהא על וידיאו קליפים שילוו את האלבום השלישי ומתכונן לקראת נסיעה לאפריקה שנועדה לקדם את האלבום.

שחקנית, מחזאית ופעילה חברתית. בוגרת תואר ראשון בלימודי תיאטרון מאוניברסיטת תל אביב וקורס כתיבה באוניברסיטה הפתוחה.

רקורד: בהיותה סטודנטית כתבה את המחזה "לוויתנים" שנכלל בסל התרבות בשנת 2012 ועלה בתיאטרון "קרוב". ההצגה גרפה ארבעה פרסים בפסטיבל "סמול במה". שנה מאוחר יותר הציגה אוליאל באותו פסטיבל את "תפוחים אדומים מבריקים", מחזה שכתבה בהשראת סיפוריו הקצרים של ריימונד קרבר. משחקת בהצגה "פריחה שם יפה", המורכבת משירים של יוצרים מזרחיים מהפריפריה. בשנת 2014 כתבה וביימה בשיתוף עם יגאל עזרתי את המחזה "אום כולתום" – על סמך ספרו של סליב נאסיב, המתאר את חייה של הזמרת המצרית המיתית. המחזה היה מועמד לפרס העיבוד הטוב ביותר בטקס פרסי תיאטרון הפרינג' לשנת 2014.

"ההורים שלי היו היפים. גרנו בפונדק של כושי רימון שנתיים, בחדרה, באילת", מספרת אוליאל שמשפחתה קבעה את מושבה לבסוף בשכונת ורבורג שבבנימיניה. "ההורים שלי מאוד ליברלים. גדלתי בשיכון מסורתי והם היו חתרנים ופתוחים. שמענו דיוויד בואי ועם זה פאריד אל אטרש. נחשפתי לעולם תרבותי מאוד רחב. לא ברור למה נתפסתי דווקא בתיאטרון".

אוליאל למדה במגמת תיאטרון בתיכון. לאחר סיום שירותה הצבאי ניסתה להתקבל פעמיים לסמינר הקיבוצים ללא הצלחה, ובעצת השחקן ליאור חלפון - שאוליאל שימשה כבייביסיטר לילדיו - הלכה ללמוד קורס תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה. אוליאל מספרת שהיא עצמה התרשמה לראשונה מהאפשרויות שגלומות בתיאטרון. "ראיתי את 'פאפאעג'ינא' (הפקה של חנה וזאנה גרינולד, ט"ק) ואמרתי 'יא אפשר לעשות הצגות על השכונה. זה מותר'. לפני זה הרגשתי נורא זרה, לא הצלחתי לדבר את השפה של תל אביב. נבהלתי. לא קראתי כל כך הרבה ספרים כמו האנשים האלה, לא ראיתי את הסרטים שהם ראו, ופתאום נפתח לי הלב ואמרתי כאן אני רוצה ללמוד".

המפגש עם יוצרות כמוה, ביניהן סלי ארקדש המשחקת לצדה ב"פריחה שם יפה", הוביל אותה לדרך יצירתית אותנטית. "את מבינה איזה כוח יש לייצוג. אני למדתי שתיאטרון זה משהו עם שמות ותכנים אירופאיים. לא ידעתי שאנשים כותבים על הדברים שאני מרגישה. השלכתי את חוסר הביטחון שלי אך ורק על עצמי". אוליאל יצאה לחקור את התרבות המזרחית והתעכבה על הקשר בין התרבות המזרחית לתרבות הערבית. "באום כולתום ממש רואים את זה", היא מספרת,"הקהל מורכב מישראלים מבוגרים שגדלו על המוזיקה הזאת. הם שרים את כל השירים בערבית, הם יודעים את כל המילים ומתרגשים ועוברים מהלך נוסטלגי מעניין".

בימים אלה סיימה אוליאל לכתוב שני מחזות חדשים. "משהו מכלום", מחזה ילדים על קשר חוויתי וקרוב בין נכד וסבא על פי מעשייה. ו"סימנון" המתאר מערכת יחסים בין אחיות. "דיברתי נורא רחב ועכשיו אני חוזרת למקומות אישיים". במקביל לכתיבת המחזות יצרה יחד עם הפעיל החברתי והמשורר שלומי חתוכה פרסומת אלטרנטיבית לתחליפי חלב, שמציגה את מגוון הנשים הישראליות שמודרות מן המסך ומפרסומות מהסוג הזה.

צלם, צייר ומאייר. סיים בשנה שעברה תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל.

רקורד: הציג מגיל צעיר בתערוכות קבוצתיות ברחבי ירושלים. השתתף בפסח האחרון בתערוכת המכירה ה-16 שאירגנו חברי "לה קולטור".

קריינס נולד במוסקבה ועלה עם הוריו ואחותו הקטנה לירושלים כשהיה בן 10, כאן המשפחה התרחבה ונולדו עוד שתי אחיות. קריינס הקפיד לחזור כל קיץ לעיר מולדתו כדי לבקר את סבו וחבריו שנשארו מאחור. עבור פרויקט הגמר שלו בבצלאל איגד חלק מהחוויות האלה לכדי ספר אמן שהוא גם יומן מסע תחת הכותרת "הלוך ושוב".

"הספר מורכב משלושה בתים: הבית של סבא שלי, של חבר ילדות והבית שבו הייתי גר", מספר קריינס. "הספר עוסק בנושאים של נוסטלגיה וזהות שמורכבת מכמה מקומות ויש בו משחק כל הזמן בין הווה ועבר. הספר מערבב זכרונות ותחושות ומקיים מתח בין מה שאתה רואה ומשהו שאתה זוכר". קריינס מביא כדוגמא ספל שסבו נהג לשתות ממנו תה, שעבר באחד הביקורים והישיבות המשותפות לשמש אותו עצמו.

"אני לא יכול להסכים עם המילה נציג", אומר קריינס על הקשר שבין העשייה האישית שלו והייצוג של הקהילה אליה הוא משתייך. "אני לא מרגיש שהעבודה הזאת כוונה / נועדה לקהילה הרוסית או באה להציג אותה. היא קודם כל נועדה להיות קנה מידה מבחינתי. אני מאמין שדברים שיוצרים צריכים קודם כל להיות ספציפים ואישיים, ואז הם יכולים באמת לעניין אנשים שונים דרך הפרטים שבהם".

"'הלוך ושוב' הוא ספר מאוד אישי והיתה סכנה שהוא ישאר בגדר חוויה שאי אפשר להתחבר אליה. מהפידבקים שקיבלתי מאנשים לא רוסים הבנתי שהארגון, העיצוב והעיסוק בנוסטלגיה הפכו אותו לנגיש ואוניברסלי".

בימים אלה סיים קריינס לאייר שני ספרים ברוסית משנות ה-60העוסקים בהתבגרות בברית המועצות של אחרי מלחמת העולם השנייה, יוצאים כעת במהדורה מחודשת בהוצאת סמוקט (קורקינט ברוסית): "הגן הטברי", ספרו של איגור יפימוב שראה אור לאחרונה, ו"הנעורים של האדריכל ניידנב" ספרו של בוריס ריחובסקי שנמצא בשלבי עבודה מתקדמים ועוסק בחבורת מגדלי יונים מקזחסטן.

שחקנית ומדובבת, בוגרת לימודי משפטים במכללת הכרמל בחיפה

רקורד: שיחקה בתפקיד מרכזי בסרטה של סוהא עראף "וילא תומא" וכיכבה השנה בסרט העלילתי הקצר "אוה מריה" של הבמאי הנצרתי בסיל חליל שהתמודד בפסטיבל קאן האחרון.

זריק (23) נולדה וגדלה בחיפה כערביה נוצריה והחליטה ללמוד משחק בעקבות אחותה, שחקנית התיאטרון והקולנוע לאנה זריק. "תמיד רציתי להיות כמוה", היא מספרת. את האודישן הראשון עברה בגיל 17 אבל כוכבה דרך בשנה שעברה יחד עם הסערה סביב "וילא תומא". "זה לא הסרט הראשון שמקבל תקציב ממדינה אחת ומציג עצמו כמשתייך לאחרת. זו זכותנו כמיעוט במדינה הזאת לייצג את האמנות שלנו. סוהא נתנה קרדיט לפי החוק לקרן הקולנוע. שום דבר לא מפתיע במדינה הזאת".

"אני לא מגדירה את עצמי רק כנוצריה אלא כערביה", אומרת זריק. "ערביה פלסטינית. אני לא רוצה לעשות סרטים רק כדי לעשות סרטים. יש אודישנים שאני מסרבת ללכת אליהם בגלל שזה פוגע בתדמית הבחורה הפלסטינית. אני מרגישה אחריות גדולה ואני צריכה לבחור את התפקידים בצורה חכמה כי אני מעבירה פה מסר. כמו בשירים ובכתיבה ככה גם בקולנוע ותיאטרון".

בימים אלה מסיימת זריק התמחות במשרד "סורוקר אגמון" המתמקד בקניין רוחני. היא מתכוונת לגשת למבחני הלשכה ולא שוללת להמשיך ולהתפתח בתחום הזה כעורכת דין מן המניין. בשביל ההתמחות ויתרה לדבריה על סדנת משחק בבית הספר לי שטרסברג הנודע בניו יורק. הופיעה בסדרה "לכודים ברשת" ששודרה הקיץ. מככבת בסרט של מיה חטב שעדיין לא זכה לשם ועוסק בזוגיות מעורבת.

זמרת חרדית, אם לארבעה בנים למדה פיתוח קול באופן פרטי.

את ההופעות של אהובה כהן לא תמצאו בגוגל שכן היא עצמה לא משתמשת באינטרנט ומפרסמת את הופעותיה רק במגזין למוסדות החינוך החרדיים "בימת מנהלים".

כהן, שמתקרבת לגיל 50, מספרת שידעה שתהיה זמרת כבר מגיל רך. "אני זוכרת את עצמי מגיל 5 חולמת לשיר ואוהבת את זה מאוד. יצא לי להכיר את המושג 'פסטיבל ילדים' כי היתה לנו שכנה עם טלוויזיה ואני זוכרת את עצמי שרה כשאני מחזיקה חבל עם ידית כמו מיקרופון, את השיר 'קוראים לי ליבי'".

אחרי כיתה ה' החלה לשיר במקהלות ולנגן בכלים והמשיכה כך גם בתיכון. בהמשך למדה הוראה, התחתנה והפסיקה לשיר, אבל לימדה מוזיקה בבתי ספר. אחרי כמה שנים הפכה לעקרת בית במשרה מלאה ואז התגלה גידול שפיר בראשה. "סבלתי 20 שנה מכאבי ראש. הלכתי לנוירולוג וחשבתי שאני סובלת ממיגרנות".

"את הדרך לבריאות הנפשית שלי עשיתי בדרך של שירה", מספרת כהן. "כשחיכיתי לניתוח במקום לבכות הייתי הולכת לשיר. יש לי ארבעה בנים והיה לי חשוב שיראו אמא שמחה בבית כי רציתי ארבעה בנים לומדי תורה. אמרתי לקדוש ברוך הוא 'אני יודעת שניסית אותי בניסיון השמחה ואני אראה לך שאני נשארת שמחה'". מאז אותו ניתוח למדה כהן פיתוח קול, מחזאות, בימוי ותיאטרון והיא מופיעה כבר 13 שנים בירושלים בפני נשים בלבד ומוכרת בציבור החרדי.

כהן חובבת "שירים של חילונים" מאזינה לברברה סטרייסנד וחוה אלברשטיין ומשלבת שירים כאלה במופעי השירה שלה אבל בצורה מותאמת. "הציבור שלנו מאוד מתחבר לשיר "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין ואני רוצה לשיר אותו אבל שם במקום לשיר "עוד יום שישי" אני אשיר 'השבת'. כי הוא כותב שם משהו שהוא מאוד סתמי לי. אצלי שישי יותר קדוש מסתם עיתון. הוא רואה את יום השישי כיום מנוחה ועבורי הוא יום קדושה".

בהמשך לדברים האלה כהן, שכתבה שירים משלה והוציאה אלבום, לא תרצה שאישה חילונית תשיר את שיריה. "מכיוון שאני יכולה להשמיע את עצמי רק בפני נשים, לא ארצה שאישה שתשיר בפני גברים תשיר את השירים שלי. כי אני ארגיש שאני מחטיאה אותה".

"אני רוצה למצוא גבר דתי או חילוני שישיר לפחות שיר אחד שלי, גבר חילוני לא חוטא כשהוא שר בפני גברים ונשים".
"ועמך כולם צדיקים", מבהירה כהן, "מעצם זה שהוא יהודי הוא קדוש. ואין לי בעיה עם זה שהוא לא שומר את המצוות, הוא לא מטמא את השיר שלי".

בימים אלה עובדת על מופע שירי ירושלים בשם "מדברים עלייך ירושלים".