פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפרק שגרם לי לא לישון בלילה: התסריטאים מסכמים שנה

      תסריטאי ישראל כותבים לוואלה תרבות על הפרקים ועל הסצנות ששודרו השנה ושריגשו אותם במיוחד. מ"בתולות", דרך "שנות ה-80" וכלה ב"איש חשוב מאוד"

      שחר מגן על "בתולות"

      לפעמים הסצנה הכי מעניינת היא דווקא זו שכמעט ויתרת עליה, שחשבת, לרגע, שאפשר להסתדר בלעדיה. התיאור שלה נראה פשוט על הנייר: "שלי מגיעה לחדר המתים לזהות את אחותה התאומה שטבעה לפני 17 שנה, לכאורה. היא מסתכלת על הגופה. היא נראית כמוה, בדיוק. רק עם שיער ארוך פי כמה והרבה יותר מלאה". שיער ארוך אין בעיה, אבל גופה עבת בשר, שנראית בדיוק כמו מגי אזרזר, זה לא כזה פשוט מתברר. צריך בובה, עם כפילה זה לא יעבוד. ובובה באיכות טובה עולה כמה עשרות אלפי דולרים. יש את השלבים האלה בהפקה, של הסכינאות, מה יוצא, מה נשאר. בדרך כלל אלה סצנות רבות משתתפים של ארוחות ערב מפוארות ומיותרות. אצלנו הגופה עלתה על הגליוטינה. אולי תרדו מהקטע של השמנה, הציעו בהיסוס. כלומר, זה באמת נחוץ?

      היו אלה ימי חמסין של שלהי הסתיו, היינו עייפים, אדם סנדרסון (הבמאי) ואני. אמרנו "יאללה, נוותר". רותם אבוהב ומוריס כהן, שמגלמים צמד שוטרים שחוקרים את הפרשה, באו לחזרות על הקטע שהם רואים את הגופה בבריכה. "אולי היא בסוף תהיה פחות מלאה, אולי אפילו רזה", אמרנו. הם פערו עיניים. "השתגעתם? היא צריכה להיות גדולה, מאוד גדולה". "אבל למה?", "כי ככה. כי כבר ראינו מספיק גופות מפונפנות בסי-אס-זובי, וסוף סוף גופה של אישה, שנראית כמו שהיא נראית בלי חשבון, שאכלה קצת, שלא הסתרקה, שחיה".

      שחקנים יודעים לא רק איך להזיז את הידיים כשהם מדברים, אלא יודעים גם להיות מאד משכנעים. אז חזרנו בנו, רגע לפני. סליחה, אבל בסוף אנחנו כן בעניין של הבובה שעולה הרבה. או אז התחיל הכיף: להכין מסיכת פנים של השחקנית, ולהתאים, ולנפח ולמלא ולבדוק, ולהטיס אותה לאילת עם כרטיס של ארקיע, ולשכן אותה בקופסה אטומה שמגי לא תראה ותוכל להתפעל ברגע הנכון מאחותה התאומה.

      אחרי השידור עלתה שאלה שלא צפינו: אבל רגע, למה היא בעצם כל-כך שמנה? מה הכוונה? זו הפכה להיות אחת החידות של הסדרה, תעלומה של ממש. למרות שתשובה יש גם יש, נראה לי לפעמים שהשאלה מעידה עלינו הצופים יותר מאשר עליה (כי אם היתה רזה לא היינו שואלים דבר). מה יש בנו, כצופים, שמתקשה לקבל את זה על המסך לעומת החיים? ועוד יותר מתקשה לקבל שדווקא היא יכולה להיות אישה מהאגדות? שאולי חיה מתחת למים, פיתתה גברים והטביעה אותם לעת ערב? נכון, היא לא נראית כמו דריל האנה (סליחה, אבל מי כן?!), היא לא בהירת שיער ולא דקת רגליים, אבל בדיוק בגלל זה ישבתי לכתוב את הסיפור הזה, שמתחיל בגופה גדולת ממדים בבריכה ריקה ליד אילת ונגמר אלוהים יודע איפה - להוכיח לעצמי שהפלא מגיע בכל מיני צבעים, צורות ומשקלים.

      (צילום שאדם שלח לי בוקר אחד, היישר מהלוקיישן. בוקר טוב, אחותי הסירנה)

      בתולות (מערכת וואלה! NEWS , אדם סנדרסון)
      (צילום: אדם סנדרסון)

      מני אסייג על "שנות ה-80"

      עוד בטרם אני מתיישב לכתוב את העונה במרפסת ביתי בקריות תוך שאני שואף אוויר נקי מחמצן, אני יושב על גיבוש רעיונות במרפסת ביתו של שלום אחי בתל אביב תוך ששנינו שואפים אוויר עשיר בפקקי תנועה: כך היה גם עם תהליך כתיבת הפרק החגיגי והאהוב עלי בעונה השנייה "סוכות" (פרק 2).

      חשבנו יחד להביא לצופה את חוויית חג הסוכות של אותן שנים והחשיבות הרבה שבה התייחס הדור של הורינו (הדור של שלומית) למצוות בניית הסוכה ומצוות גניבת הקרשים מאתרי בנייה סמוכים, התקופה שבה התחרות השנתית של הסוכה היפה ביותר היתה מרגשת את כולנו, מרגשת כמעט כמו המנהג לשחק רמי-קוב על כסף בסוכה מאחורי גבם של ההורים.

      אמנם מדובר בקומדיה אך עם זאת, העונה השנייה של שנות ה-80 היתה עמוסה באג'נדה וטיפלה בנושאים כבדים כמעט כמו התינוק של ממוקה: כך היה גם בפרק "סוכות" שבו נגענו בנושא רגיש וכאוב: היחס לאחר והשונה. ניסינו להיכנס לנעלי ענקים כדוגמת ויקטור הוגו (הגיבן מנוטרדאם) ולהציג את הזווית שלנו לנושא הטעון. אצלנו לא היה גיבן, אצלנו היה גמד (חסר לו שהיה גם גיבן, היה מאבד עוד כמה ס"מ מהמעט שיש לו). אני מדבר על ג'קי הגמד ממושב מגדים (מי אמר הומור נמוך?). אכן היה וישנו אדם כזה ואכן הוא סחט מכולנו מבטים המומים כל אימת שהגענו עם ההורים לקנות את הירקות הטריים ("ישר מהשדה") שהיה מגדל במטעים שלו.

      תקצירון לאלה שלא צפו (אל תדברו איתי בחיים): שלום הנער המתבגר מתאהב בנערה יפה ממושב מגדים שהיא בתו של לא אחר מאשר ג'קי הגמד ממגדים! ניכר על הנערה כי העובדה הזו מקשה על חייה משום מבטי הבוז והלחשושים שסופגים היא ואביה מהסובבים. ליליאן יוצאת מדעתה מדאגה שכן היא מלאת חשש שמא הרומן הזה יתפתח לכדי חתונה ואז מה יהיה על הנכדים ששלום יביא לה מביתו של הלה? הרי "גמדות" זה עניין של תורשה ולא מתאים לה להיות סבתא של נילס הולגרסון! (גם גמד וגם אשכנזי לא עלינו). ליליאן נרגעת רק לאחר שמתברר לה שהנערה החביבה היא בתו המאומצת של ג'קי, אך כמעט מתפלצת כשעוד מתברר לה שאביה הביולוגי של הנערה היה גם הוא... נו... גמד...

      בדיוק בשביל זה קיים פרוספר שמשמש כמצפון של הסדרה: כשהוא מצוייד בכריזמה ובפאסון המוכרים הוא מעביר ליושבי הסוכה המגחכים ולכולנו את המסר הבא: הגודל לא קובע! כולנו בניו השווים של הקב"ה (ושל רבי שמעון) ואנו נמדדים על ידו לא על פי גודלנו הפיזי אלא ע"פי גודל לבנו המטאפורי. או במילים אחרות: ע"פי המאזניים הערכיים של מעלה ייתכן ולברון ג'יימס שוקל פחות ממסי.

      לכן, מפטיר פרוספר באוזני רעייתו, אין לפסול בת זוג רק משום שייתכן ונושאת גנים גמדיים, צריך לחיות עם אהבה ואמונה ולקוות לטוב. ע"פי פרוספר של 84 איש אינו יודע מה יוליד יום. טוב, זה היה הרבה לפני האולטרסאונד וסקירת המערכות...

      חג שמח ושנה טובה.

      חי דוידוב על "איפה אתה חי?!"

      זכות גדולה נפלה בחלקי ליצור ולכתוב סדרת טלוויזיה המבוססת על סיפורים וחוויות אישיות כבר בגיל 35. במשך כתיבת התסריט לסדרה, כמו במשך כל חיי, אני עומד מול השאלה "איפה אני חי?!" אני בן למשפחת עולים מבוכרה? או שאני צבר ישראלי שנולד, גדל והתחנך בארץ? אני רוצה לחיות במסורת בה גדלתי? או לשבור את המוסכמות ולפרוץ דרך?מה חשוב לי יותר? אני כאינדיבידואל? או הערך השבטי המשפחתי הפטריאכלי בו גדלתי? ואיך כל זה מתקשר ל"כור ההיתוך" הישראלי? עם כל השאלות האלה יצאנו לדרך. חבורה מוכשרת שכוללת את צפריר קוחנובסקי, גיא סידיס, רונן דוידוב אחי הצעיר והמוכשר ואנוכי.

      אני בוחר דווקא לכתוב על פרק 8, פרק סיום העונה, שעונה על כל השאלות הנ"ל בתשובה אחת ברורה והיא: "כל התשובות נכונות".

      מאז הקמתי עם אחי רונן את התיאטרון העברי-בוכרי היחיד בעולם "חנדה חנדה" (צחוק צחוק), אנו מנסים לבנות גשרים בין הדורות והתרבויות. כעת, לראשונה בהיסטוריה של העדה הבוכרית נכתבת סדרת טלוויזיה, הסובבת סביב סיפורו של בן למשפחה בוכרית, שחי בישראל ומתלבט בכל אותן השאלות.
      "איפה אתה חי?!" היא סיפור על נער ממוצא בוכרי שיוצא בעקבות חלומותיו למרות ובזכות מי שהוא. האם יש לו סיכוי? בעזרת כשרונו הרב הוא נלחם בבית ובחוץ כדי להיות מישהו בזכות עצמו ובכך להוציא את משפחתו ואיתם עדה "שקופה", אל האור.

      הסיפור יכול להתרחש בקלות בכל משפחה אחרת ולכן ההזדהות עם הגיבור ושאר הדמויות רבה כל כך. אבל הערך המוסף מבחינתי בכתיבת הסדרה, הוא שלראשונה בהיסטוריה של העדה הבוכרית המקסימה שלי, קם שיח ציבורי אמיתי סביב שאלות משפחתיות, תרבותיות וחברתיות מהמעלה הראשונה. במשך שידור הפרקים קיבלנו אלפי תגובות לכאן או לכאן, הרחוב הבוכרי געש סביב כל הנושאים שהעלינו בסדרה וראינו כיצד סוף סוף הורים וילדים באמת מדברים על זה בבית או ברחוב, מביטים פנימה אל תוך עצמם ומתחילים לשאול שאלות. מבחינתינו זו תחילתה של המהפכה הבוכרית.

      פרק 8 הוא אמנם פרק סיום העונה אבל במקום מסוים הוא פרק הפתיחה של העונה השנייה. תפקידנו בתור יוצרים הוא לשים מראה אל מול פני החברה. יש אדם שיאהב את המשתקף בה ולא יראה שום צורך לשנות דבר. יש אחר שיאהב רק חלקים מסויימים ויבין שעליו לשנות חלקים אחרים. יש כאלה שיראו עצמם בראי ויאמרו "לא יכול להיות שזה אני.

      אני חש שפרק 8 מעלה את השיח הציבורי בעדה הבוכרית שלב חשוב מאוד קדימה ומביא עדה שמרנית וסגורה למקום גבוה וראוי יותר. החיבור בינינו ובין הערוץ הממלכתי יצר את חופש היצירה ונתן הזדמנות אמיתית לגעת בכל הנושאים הבוערים ממקום עמוק ויצירתי. ניפגש בעונה השנייה.

      אסף שלמון על "החדש של עומרי גורדון"

      הסדרה "החדש של עומרי גורדון" היא דרמה-קומית, השאיפה בכתיבה היא כל הזמן לשלב בין ההומור לבין הרגש. ליצור דמויות מצחיקות, אבל לשים אותן במצבים שהם לא רק משעשעים אלא גם נוגעים ללב ומרגשים.

      קשה לבחור פרק, אבל אני חושב שאחד הפרקים שבהם הצלחנו לשלב בין המצחיק למרגש הוא פרק 8, (שישודר אחרי החגים). בפרק הזה עומרי מבין שהוא כבר לא יופיע יותר עם הלהקה האתיופית שלו, והוא מנסה להמציא את עצמו מחדש מבחינה יצירתית, ולכתוב שירים חדשים. בתחילת הפרק עומרי מחפש את השקט שיאפשר לו לכתוב, אבל הוא לא מצליח. הוא כמובן "מאשים" בזה את מיכאל, התינוק הטרי שנחת עליו בהפתעה, ומחליט לנסוע עם זינגר לכמה ימים של התבודדות בטבע אצל חבר מוזיקאי.

      אבל כשעומרי מתרחק מהבית, ויש לו סוף סוף את השקט ואת התנאים לכתיבה, הוא לא מצליח להתרכז כי הוא מתגעגע למיכאל. הדברים שחירפנו אותו בבית - הרעש, הבלגן, המאמץ האינסופי שכרוך בטיפול בילד - הם בעצם דברים שנעשו חשובים ויקרים לו. מה שהופך את הפרק למצחיק הוא הניגוד בין החוויה הרגשית העמוקה של עומרי לבין המהירות והטוטאליות שבה זינגר הנוירוטי שוכח מהצרות שלו, מהבעיות הכלכליות ומאודליה אשתו והילדים בבית ומתמסר להנאות המפתיעות שהחופשה בטבע מזמנת להם. חוץ מזה בסוף הפרק הזה יש טוויסט רציני, אבל הבטחתי לא לעשות ספוילרים.

      אסף שלמון יצר עם עידו רוזנבלום את "החדש של עומרי גורדון". הסדרה משודרת בימי שני בקשת.

      החדש של עומרי גורדון (גיא כושי ויריב פיין)
      "החדש של עומרי גורדון" (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

      דוד ליפשיץ ואסף גפן על "שחקן זר"

      אחרי המתנה לא קצרה שבמהלכה הספיקו חלק מאיתנו להפוך לאבות (גפן), להפסיק לעשן (ליפשיץ) ולהזדקן בחוסר חן (ליפשיץ וגפן) שודרה השנה בקשת הסדרה "שחקן זר" אותה כתבנו כך שאין ספק ששנת תש"-אין לנו שמץ של מושג ולא נראה לנו שלמישהו חוץ מאבשלום קור יש- היתה שנה מאוד מיוחדת ומשמעותית עבורנו.

      כפי שיודע כל מתנחל מעופרה וישראל קטורזה קשה לבחור איזה מבין שמונת הילדים שלך הוא הילד אהוב ביותר, אבל אם בכל זאת היו לוחצים אותנו לקיר, מצמידים לנו אקדח מול הרקה ומחברים אותנו למצבטי פטמות היינו אומרים שפרק 7 - הפרק בו פרדי הופך לשרלוק הולמס ומרגול מתמנה להיות המבשלת של משפחת מיוחס הוא הפייבוריט.

      העלילה של פרדי כשרלוק שמאתר עבור חני מכתב מפליל הנמצא בידיה של אהובה לשעבר מבוססת על סיפור אמיתי של שרלוק הולמס שנקרא: "שערוריה בבוהמיה" (אותו ניתן למצוא בכרך הסיפורים הראשון של שרלוק הולמס ובספרייה של ליפשיץ) והיה לנו אתגר וכיף גדול במיוחד לעבד יצירה אלמותית ומבריקה שכזאת לסדרה המטופשת שלנו.

      ולגבי מרגול, הרבה פעמים במהלך שלבים מוקדמים של כתיבת דמות חדשה בתסריט אתה משתמש בשם קוד כדי להגדיר אותה. את כוכי המבשלת הדיווה שמדברת על עצמה בגוף שלישי ומסובבת את כולם על האצבע הגדרנו מהרגע הראשון כמישהי כמו "מרגול", וכשהגענו לשלב הליהוק החלטנו לוותר על הכמו ולהביא את הדבר האמיתי וממש לא התאכזבנו. בקיצור, הבלש הכי מפורסם בעולם עם הזמרת הכי מלעונה בעולם בפרק אחד. מה אפשר לבקש יותר?

      שחקן זר (מערכת וואלה! NEWS , אוהד רומנו)
      "שחקן זר" (צילום: אוהד רומנו)

      שירלי מושיוף על "איש חשוב מאוד"

      הפרק האהוב עלי ב"איש חשוב מאוד" הוא גם הפרק שכולם המליצו לי לוותר עליו. פרק 9. פרק שבו יהודה מתעורר באמצע הלילה מטלפון של אקסית מיתולוגית. פתאום אחרי חודשים היא רוצה לדבר, והם מתחילים לנהל שיחה שמתחילה במבוכה, הופכת פתאום לאינטימית ונגמרת בהתמוטטות עצבים. בשלב הכתיבה, זה היה הפרק שהכי נהניתי לכתוב.

      כמעט כולם מכירים את הסיטואציה: שיחה בין שני אנשים שספק מאוהבים-ספק לא סובלים אחד את השני, מנסים לפתות, להתנחם, לפגוע ולברוח באותה השיחה. הרעיון היה לצלם רק צד אחד של השיחה, את הצד של יהודה ולראות איזה דרמה הוא עובר במהלכה, אבל קיבלתי הרבה אזהרות על כך שזה פרק "אנטי טלוויזיוני", כי מי רוצה לראות במשך רבע שעה בן אדם מדבר בטלפון, בלילה, לבד, בחושך. הפחידו אותי שהצופים ימותו משעמום אחרי שניה, שהחושך הזה יגרום להם לחשוב שהטלוויזיה התקלקלה, שאף שחקן לא מסוגל לסחוב דקות מסך ארוכות בלי שממש קורה משהו, אבל ידעתי שאם מישהו יכול לעשות את זה, זה יהודה לוי. והוא עשה את זה. הוא נתן לצופים את התחושה שהם מצוטטים לשיחה הכי אישית שיש, וחווינו איתו כל רגע. אחרי זה, כדי לתת תחושה שזה אמיתי לקחנו את דנה עדיני המעולה ששיחקה את האקסית, ללונדון ללילה אחד קפוא, צילמנו את הצד השני של השיחה חיכינו שיעבור אוטובוס אדום ברקע וחזרנו הביתה. בסופו של דבר זה היה הפרק שקיבלתי עליו הכי הרבה תגובות.

      משה זונדר על "פאודה"

      אני מבקש לכתוב על סצנה אחת, בפרק 9, בה דורון קביליו נפגש עם תאופיק חאמד, המכונה אבו אחמד. זאת אחת מסצנות השיא בעונה הראשונה של "פאודה" וסצנה שאהובה עלי במיוחד. במהלך העונה כולה, דורון, מפקד צוות מובחר של מסתערבים, עושה כל שביכולתו כדי להרוג את אבו אחמד, בכיר מבוקשי החמאס בשטחים.

      לאחר שורה של אירועים קשים בפרקים 1-8, דורון שאיבד אמון במערכת הביטחון הישראלית, פועל לבדו תחת כיסוי פלסטיני בעומק שטח האויב. הוא מגיע לריאיון שעורך וואליד, יד ימינו של אבו אחמד, למציאת "מתנדבים לפעולה הקדושה" בניסוח הפלסטיני חמאסניקי או "מחבלים מתאבדים" בניסוח הישראלי ציוני. (דורון שמגיע בלתי חמוש לריאיון המלווה בשומרי ראש חמושים וחשדנים, יודע שאבו אחמד נוהג להיפגש עם המתנדבים לפני יציאתם לפעולה. הוא מתכנן להרוג אותו בהמשך בהזדמנות זאת). אבו אחמד צופה בחדר סמוך במעגל סגור בוואליד מראיין את דורון, ובאופן תקדימי מפתיע ובוחר לראיין את דורון בעצמו.

      האתגר בכתיבת הסצנה הזאת היה לבנות לה במקביל שני מישורים: המישור הגלוי – הריאיון שבסופו אבו אחמד יסמוך על סאמח תמימי, שם הכיסוי שדורון משתמש בו, שיבצע את הפעולה הקטלנית שהוא מתכנן כנגד היהודים. אבל במישור הסמוי, הכוונה היתה שהדמיון בין הדמויות יצוף ביניהן באופן בלתי רצוני שחזק מהן.

      אבו אחמד אמנם אינו יודע שמולו יושב מתחזה יהודי, אבל באינטואיציית הרנטגן שלו הוא מבין שדורון הרג בעבר, קולט שדורון לא פוחד למות, וכשהוא שואל את דורון האם הוא רוצה לעשות משהו לפני הפעולה הקדושה ודורון עונה שלא, אבו אחמד קובע שהוא משקר. דורון שבעצמו לא ידע ששיקר, מבין שאבו אחמד צודק ונסחף בעל כורחו למצב אינטימי עם האדם שהוא רואה בו שטן. ברגע נדיר של כנות, הוא אומר שאיבד את מקומו בקרב בני משפחתו ומוסיף משפט אוניברסלי עוצמתי שאינו קשור כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "איזה מקום יש לגבר שאכזב את המשפחה שלו", כאשר הוא מתכוון לאשתו ולשני ילדיו.

      המשפט הזה מנקב את לבו של אבו אחמד, שבפרק הקודם אכזב באופן אולטימטיבי את בני משפחתו. אבו אחמד מביט בדורון ומנחם אותו: "אני בטוח שהם אוהבים אותך", כאשר זאת למעשה משאלת הלב שלו כלפי אשתו שלו ושני ילדיו.

      באופן שנדמה בלתי סביר אבל יש בו הגיון משלו, דורון משתף את אבו אחמד ברגע אינטימי שלא העז לשתף בו אפילו את עצמו. מולו, אבו אחמד החשדן והפרנואיד מחליט לסמוך על דורון המתחזה בעיניים עצומות. לפני שאבו אחמד עוזב את החדר הוא מושיט לדורון את ידו ללחיצה ומבטיח "אנחנו עוד ניפגש".

      משה זונדר הוא התסריטאי הראשי של "פאודה" אשר שודרה בyes ותעלה לשידור בעונה חדשה במהלך השנה.

      פאודה (יח"צ , אוהד רומנו)
      "פאודה" (צילום: אוהד רומנו)

      איתי סגל על "משפחה טובה"

      זה אולי לא בדיוק חכם לבחור דווקא את הפרק האחרון של הסדרה שלך כפרק החביב מכולם. אבל נדמה לי שאם אני כן עם עצמי - בהנחה שבכלל אפשר לבחור פרק אחד אהוב ממשפחה כל כך גדולה של פרקים - היה לי הכי כיף לכתוב אותו. חוץ ממלאכת החיבור של כל קצוות העלילה, הפרק האחרון בעונה הראשונה של "משפחה טובה" היה הזדמנות כיפית עבורי ועבור איתן פוקס (שיצר איתי את הסדרה, ושסיפור המשפחה המתגרשת הפרטי שלו היווה בסיס לעלילה המרכזית שלנו) לעשות מחווה קטנה, מרומזת ועדינה, לסצנת הסיום של סרט האהוב עלינו כל כך "מנהטן", ובכלל לז'אנר הקומדיה הרומנטית שתמיד-תמיד מסתיים בהפי אנד, למרות שהחיים הם לא תמיד קופסת בונבוניירה.

      במקור, רצינו לשלב בין מחווה ל"מנהטן" ולסיום המתבקש של קומדיות רומנטיות. אין סצנה אהובה עלי יותר מזו שמתרחשת בשדות תעופה. משהו בסנטימנטליות, בגורליות וברומנטיקה שהמקום הזה מעורר היווה בסיס למספיק סיפורי אהבה ("נדודי שינה בסיאטל", רייצ'ל ורוס ב"חברים", "גרדן סטייט" עם נטלי פורטמן, "אבא גנוב"). גם אנחנו רצינו לסיים עם סצנת אהבה מרגשת באמצע שדה התעופה אבל בישראל כמו בישראל, מהר מאוד הבנו שנצטרך לעשות את זה בקטן יותר. אחרי הכל, בארץ ממילא אפשר לרדוף אחרי מישהו רק עד הצ'ק אין ובשביל לסגור נמל תעופה ליום צילום - ובכן, זה לא יקרה. אחד מסיפורי העלילה עוקב אחרי רומן סוער בין איתמר ואושר, זוג גברים שלא מבינים שהם צריכים להיות ביחד, ובמקום זה רק מאמללים אחד את השני (אריאל וולף וגל אמיתי). כמו תמיד, רק כשאחד מהם מודיע שהוא טס ללמוד בברלין, מבין השני מה יש לו ביד ומחליט לרדוף אחריו עד שדה התעופה ולהתחנן שיישאר. לא אגלה לכם איך זה נגמר (תוכלו לראות באתר של ערוץ 1 וב-VOD של yes ו-HOT), אבל נדמה לי שהצלחנו להיות גם רומנטיים וגם מפוכחים מאוד.

      נטלי מרכוס ואסף בייזר על "היהודים באים"

      בגלל ש"היהודים באים" היא סדרת מערכונים, בחרנו את הדמות שהכי אהבנו לכתוב. אברהם אבינו הופיע בארבעה מערכונים בסדרה, ולא סתם, בכל זאת אברהם היה אבי העם היהודי. והאבא של העם היהודי, הוא גם כנראה האבא הגרוע בהיסטוריה – גירש בן אחד מהבית, כמעט הרג במו ידיו את השני, ולשניהם חתך את הזין. אם הוא היה חי היום, יצחק קדמן היה בונה קריירה על המשפחה הזאת. לכן, כשכתבנו את מערכוני אברהם, החלטנו לבחון אותו בראש ובראשונה כאב. הדמות של האבא הגרוע בהיסטוריה, היא אולי הטרגדיה של הבנים שלו, אבל היא הקומדיה שלנו, כי תמיד מצחיק יותר לצחוק על רגעים כואבים. בעיקר אם אתה יהודי.

      אבל אברהם אבינו הוא דמות מיוחדת לא רק בגלל כישורי ההורות הלוקים שלו, הוא גם היה האיש הראשון שאשכרה דיבר עם אלוהים. או לפחות ככה הוא טוען. גם פה נקודת המבט של הבנים שלו היא המפתח - מהצד יצחק רואה את אבא שלו מדבר עם קול שרק הוא שומע. ללא ספק מחזה מצחיק, עד שהקול הזה אומר לאבא שלו לחתוך לו את הזין. זה פחות מצחיק. בעיקר אם אתה יצחק. אותנו זה עדיין נורא הצחיק. עד שנזכרנו שבגלל הרגע הזה גם לנו חתכו את הזין (לחלקנו לפחות). ואז זה שוב פחות הצחיק.