Foals - A Knife in the Ocean / London Thunder
המקרה של פולז הוא מעט מוזר. היא היתה אמורה להיות רדיוהד, או מינימום (או שמא זה מקסימום?) ארקייד פייר מבחינת ההצלחה והמשיכה העולמית חוצת המגזרים אליה, אבל זה לא קרה. כמובן שמדובר באחת מהלהקות הכי מצליחות - ומוצלחות - של השנים האחרונות, כזאת שבאה כבר מהבית באוקספורד עם תו תקן של איכות, אבל ההתפוצצות היתה כבר צריכה להיות מסיבית בהרבה. מצד שני גם אני, בעודי צופה בהם בחצי אוזן בפסטיבל פרימוורה לפני שנה, לא בדיוק התהפנטתי. אז אחדד את זה לעצמי: אני לא מאוהב בהם, אבל הם מאד מעניינים אותי.
האם "What Went Down", האלבום הרביעי של יאניס פיליפאקיס וחבריו המוכשרים, יסדוק את הסטטוס קוו? מצד אחד מדובר ביצירה הכי נגישה שלהם (לא שהיתה חסרה נגישות באלבום הקודם והמצוין שלהם מ-2013, "Holy Fire" מלא הגרוב). פולז, שבשורשיהם צבעי פוסט-רוק מחושב ומתמטי מדי, הצליחו הפעם לחבר יפה בין גיטרות סוערות למלודיות להמנוני אצטדיונים, שבטח יעבדו יותר טוב בפרימוורה הבא, בע"ה. ואחרי שאמרתי את זה, הרושם הראשוני שהאלבום הזה יוצר מעט מטעה: הוא פחות טוב ממה שהוא מעמיד פנים להיות. כלומר מהאזנה להאזנה - והיו לי הרבה - הוא פחות מלהיב אותי.
ואחרי שאמרתי גם את זה, הוא כן אחד מהאלבומים הטובים של 2015 שמתקדמת אל סיומה, והוא טומן בחובו כמה מהשירים הכי טובים בקטלוג הלא בלתי מפואר של פולז: "Mountain at My Gates" , "London Thunder" ו-"A Knife in the Ocean" הכמעט מושלם, שסוגר כמעט חמישים דקות אינטנסיביות. "Lonely Hunter" הארקטיק מאנקיזי ו-"Give it All" היפה משלימים חמישיה מנצחת.
פיליפאקיס משתפר בכתיבת טקסטים מאלבום לאלבום, וגם מעלה את רמת ההגשה שלו, והתופים של ג'ק ביוואן הם קריטיים בפאזל שנקרא פולז. הפעם הגיע לכסא המפיק ג'יימס פורד, המפיק של אותה ארקטיק מאנקיז, וגם של פלורנס אנד דה מאשין ומאמפורד אנד סאנז ועוד מלא, ומגע ידו ניכר. אז לא יודע לגבי כיבוש העולם, אבל זה אלבום נהדר, שקצת עוזר לי להדחיק את העובדה שפיליפאקיס ממש דומה לעדן בן בסט (ואם אתם לא יודעים על מי אני מדבר - מוטב).
Craig Finn - Maggie I've Been Searching For Our Son / Newmyer's Roof
והנה אלבום שכן נחת משום מקום ומשמח מאוד משתי סיבות: הוא גם ממש יפה וגם מחזיר לחיי את קרייג פין, שהוא כמובן הלב הפועם של הלהקה האדירה ההולד סטדי. אלא שגם פין וגם הלהקה מעט ירדו מנכסיהם בשנים האחרונות: הם מאז "Stay Positive" של 2008 והוא מאז הסולו ראשון שלו, "Clear Heart Full Eyes" מ-2012. עכשיו מגיע בהפתעה "Faith in the Future", אלבום הסולו השני של פין בן ה-44, ונדמה לי שהאהבה ניצתה בי שוב. האווירה הרגועה, הטקסטים המדויקים, המלנכוליה הנוסטלגית, פין כתב את השירים האלה אחרי שאמו מתה ב-2013, והוא מערבב בין כאב לבין אופטימיות הכרחית, כשברקע של הכל העיר ניו יורק, ביתו ב-15 השנים האחרונות.
Girl Band - Pears for Lunch
הלהקה הלוהטת והרועשת מדבלין מתכוננת להוצאה של אלבום הבכורה שלה "Holding Hands With Jamie" בסוף החודש. היא החליטה לקדם אותו עם הקטע והקליפ הקריפיים הבאים. לשיקולכם.
Protomartyr - Dope Cloud
קטע מעולה בחסות ההרכב מדטרויט שמוציא את אלבומו "The Agent Intellect" בתחילת אוקטובר. הז'אנר וההגשה מוכרים, הביצוע בול.
Bloc Party - Exes
אז בלוק פארטי חוזרים בקרוב עם אלבום מספר חמש וליינאפ שכולל בסיסט חדש ומתופפת, וקלי אוקרקה מתרגש. האם גם אנחנו צריכים להתרגש? האם הוא זנח את אפיזודת האפטר-פורים באומן שלו וחוזר למקורות שהפכו את הלהקה לכה אהובה בשיאה? לפי השיר הזה, בהופעה בארה"ב, יש בסיס לחזרה לשולחן המשא ומתן.
חגיגת Mad Season
אין איש שיוכל להיכנס לנעליו - כלומר לגרונו - של ליין סטיילי בבואו לשיר שירים של אליס אין צ'יינז או מאד סיזן. לא וויליאם דובאל ואפילו לא כריס קורנל הגדול. ועדיין, יש משהו מפתה בלהקשיב לאלבום "Sonic Evolution" שמתעד את הופעת האיחוד החגיגית של מאד סיזן שנערכה בינואר השנה בסיאטל. קורנל בתפקיד סטיילי הי"ד, דאף מקגאן בתפקיד ג'ון בייקר סונדרס תנצב"ה, מייק מקרידי ובארט מרטין בתפקיד עצמם, ברקע התזמורת הסימפונית של סיאטל, וזה נחמד לפרקים, למרות הזיופים הקשים. מה שעוד נחמד זה שבשלב מסוים עולים ובאים מאט קמרון וג'ף אמנט מפרל ג'אם ומצטרפים לקורנל ולמקרידי לסוג של איחודון של טמפל אוף דה דוג, וזה כבר הרבה יותר מוצלח. אז הנה חבילה נאה מכל הערב הזה.
Titus Andronicus The Hills
כבר התוודיתי בעבר על היזיזות שלי עם טיטוס אנדרוניקוס, הלהקה המשוגעת של גאוות ניו ג'רזי פטריק סטיקלס. הם הוציאו השנה אלבום מעולה בשם "The Most Lamentable Tragedy" שיזכה כאן לכל הכבוד הראוי לו בסיכומי 2015, ובין לבין סטיקלס חובב הקאברים מרשה לעצמו להשתעשע. הנה הביצוע המדמם שלו לשיר של דה וויקאנד.
Faith No More - Sunny Side Up
מייק פאטון + גימפ + ג'ימי קימל = שיגעון.
פצצה מהעבר
אוי, כמה ביליתי עם "Relationship of Command", האלבום השלישי של אט דה דרייב אין, בדיוק לפני 15 שנה, מספטמבר 2000 והלאה, עמוק לתוך העתיד, חגיגת פוסט-הארדקור של הלהקה המתוסבכת מטקסס, שהיתה בדיעבד צרחת הברבור שלה. סדריק ביקסלר, ג'ים וורד, עומר רודריגז ושות' הממו אותי ואת העולם עם בליץ של רוקנרול פוליטי עצבני מושלם, הישג שהם לא יצליחו לשחזר אחר כך לא ביחד ולא לחוד באף פרויקט אחר שלהם. ואני מצאתי נחמה שנים מאוחר יותר בג'פאנדרוידס. הנה האלבום כולו.