יש פה פיל אטומי ענק בחדר, אז בואו נזיז אותו מהדרך, קודם כל: "פלאפל אטומי" הוא לא "מבצע סבתא". זה הסרט החדש של דרור שאול, שכנראה לנצח יהיה זכור בעיקר בזכות "מבצע סבתא", אחת מתופעות הקאלט הלגיטימיות היחידות של הקולנוע הישראלי במאה הנוכחית, למרות שהוא בכלל לא סרט קולנוע. "מבצע סבתא 2: שובה של סבתא" היה יכול להיות שובר קופות, אבל במשך הרבה שנים שאול לא עשה שום דבר אפילו דומה לזה. עכשיו, 15 שנים אחרי, הוא סוף סוף חזר לעשות משהו שנראה קצת כמו "מבצע סבתא אקסטרה-לארג'." אותו קצב, אותו מבט מגחך על הצבא, רק שבמקום לקבור את סבתא, מדובר פה במלחמה גרעינית מול איראן. ובכל זאת, זה לא "מבצע סבתא", פשוט לא. את הייחוד של הסרט הקצר ההוא קשה מאוד לשחזר, וגם אם מרגישים הבלחות סבתאיות לאורך הסרט, זה פשוט לא אותו הדבר.
אבל חוץ ממה שהוא לא? "פלאפל אטומי" הוא ממש נחמד.
מדובר במאבק בינלאומי בין צה"ל, איראן, הוועדה לפיקוח על אנרגיה אטומית מטעם האו"ם, והפלאפל של עזריאן. את הפלאפל הנ"ל מפעילה מתוך מכונית מסחרית מימי עזריאן (מלי לוי גרשון), שרוצה הכרה בכך שבעלה עובד הכור מת כתוצאה ממנת יתר של קרינה, והבת שלה, נופר (מיכל טרבס), שרוצה לאבד את הבתולין. שתיהן חיות בעיירה בדרום הארץ שנמצאת, על פי מקורות זרים, בקרבת כור אטומי, אבל בכלל לא קוראים לה דימונה, ובוודאי ובוודאי שאין בה ראשי נפץ גרעיניים. בינתיים, ראשי המדינות באיראן וישראל מאיימים זה על זה בהשמדה הדדית כהרגלם, ולשם שינוי גם עלולים לעשות משהו בעניין. לצבא הישראלי, המיוצג על ידי אלוף משנה במילואים שי אביבי פלוס רטייה, יש חלון זמן של חמישה ימים לשגר את הטילים לעבר אויבנו, אבל באמצע נתקעת להם ועדה מטעם האו"ם בראשות גרמני בשם אוליבר (אלכסנדר פיילינג) בעל אלרגיה לחריף ולאורניום מועשר. איכשהו, האישה עם הפלאפל בפיתה עומדת כל הזמן בדרכם של האנשים עם הפלאפל על הכתף, והעניינים, כפי שנהוג לומר, מסתבכים.
הם מסתבכים הרבה ומהר. מספר הבלאגנים וההיתקלויות בסרט היה יכול להספיק לשני סרטים וחצי אילו הוא היה עוצר לנשום מדי פעם, ולמצות עד הסוף את המצבים הקומיים שלו. יש גם חבר שהוא האקר, ניו-זילנדי האקר נגדי, נערה איראנית שהיא גם ראפרית ושר הבטחון. וכל זה, כמו שנהוג בצה"ל, יכול להסתכם בשלושה חלקים: א. מצחיק, ב. בלאגן, ג. יותר מדי.
"פלאפל אטומי" מצחיק. יש בו הרבה רגעים אבסורדיים שרק ישראלים יבינו, טקסטים שנכתבו עם אוזן רגישה לעברית מקומית והדקויות שלה אם כי קשה לאתר שורות ספציפיות שעשויות להפוך לאלמותיות בנוסח מוטי בננה בציריך. הסרט ערוך בקופצנות חביבה ובתזמון קומי מוצלח. הנקודות הטובות בסרט הן אלה שבהן המנטליות הצה"לית מתנגשת כהרגלה עם ההגיון והתיאבון. זה היה יכול להיות כיפי וקולע עוד יותר אילו הסיפור שלו היה קצת יותר קטן משהו על לוויה, נגיד.
אבל כשהעלילה מתחילה להיות חובקת עולם ולכלול לא רק טילים גרעיניים אלא גם תולעי מחשב ודיונים בינלאומיים, זה גדול על הסרט. ככל שקנה המידה גדל, כך הסרט נראה יותר כמו פרק של "זהו זה", וההגיון העלילתי בהתאם. שיהיה ברור, זאת קומדיה, לא סרט תיעודי, ולא הכל חייב להיות מנומק מדעית, אבל קשר רציני יותר בין סצנה אחת לאחרת צריך שיהיה כדי שזה לא ייראה כמו אוסף מערכונים. הסרט מתייחס לטכנולוגיה ולמחשבים כמו סרט ילדים משנות השמונים מין מטה קסם שיכול לעשות כל דבר ואף אחד לא מבין. נמצאים פה אותם "האקרים" שמתקתקים בשמונה אצבעות ובתוך שניות, ה"תולעת" היא פתרון פלא שיכול לעשות כל דבר (אבל כל דבר) שקשור במחשבים אי-שם בעולם, ואנשים שכותבים קוד ואז צורבים אותו על דיסק. דיסק, לידיעת הקוראים הצעירים, הוא אמצעי אחסון דיגיטלי פיזי שנעשה בו שימוש בסוף המאה העשרים, לפני שרווח השימוש במיחשוב ענן או בדיסק-און-קי. ומכיוון שלוחמת המחשב היא חלק משמעותי מהעלילה, צריך להתעלם מהרבה מאוד בולשיט דיגיטלי כדי להצליח להתייחס במידה כלשהי של רצינות לעלילת הסרט.
הכוונות של "פלאפל אטומי" מצוינות (גם אם נוטה לדידקטיות לקראת הסוף בהעברת המסרים שלו), הוא מצחיק ולגמרי שווה את מחיר המנה הוא רק היה יכול להיות יותר אילו הוא רק היה פחות. קומדיה טובה, כמו מנה פלאפל, צריכה להישאר פשוטה. קצת טחינה וסלט בצד זה אחלה, אבל יותר מדי תוספות ימוטטו את כל הפיתה.
ומה אתם חשבתם על "פלאפל אטומי"? ספרו לנו בתגובות