טופ פלוס

הביוגרפיה של רומן פולנסקי הדהדה חזק בכל היצירות שרקם בארבעים השנים האחרונות, חלק גדול מהן יצירות מופת. קשה להיזכר בהרבה במאים שהצליחו כמוהו לרקום סרטים שתמצתו באופן כל כך מדויק ועמוק לא רק את הפראנויה האנושית, אלא גם את המציאות שלעתים קרובות משיגה אותה, ואת הגרוטסקיות המבעיתה שמלווה אותה תוך כדי.

ישבתי נפעם מול קתרין דנב מאבדת את דעתה ב"רתיעה", ג'ק ניקולסון צולל בנבכי קונספירציות אינסופיות ב"צ'יינה-טאון", ומיה פארו מתפלצת לגלות שהתינוק אותו היא נושאת בבטנה הוא לא אחר מאשר השטן בכבודו ובעצמו ב"תינוקה של רוזמרי". לשאלה איך מצליח אמן לרדת לכאלה תהומות, היו במקרה של פולנסקי השערות יותר מסבירות: ילדות שואה בגטו קרקוב ובמקומות מסתור שונים בפולין; אמא שנשלחה לאושוויץ ולא חזרה; ועשרות שנים לאחר מכן, בדיוק כשנראה שהכל סוף סוף מסתדר, בא צ'רלי מנסון ומבתר את אשתך ההרה - חיים שכאלה.

"הפסנתרן" מספר את סיפורו של ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי ששורד בציפורניים את המלחמה בוורשה, בין השאר הודות לקצין וורמאכט שלא יכול להישאר אדיש לנגינתו של היהודי ועוזר לו להינצל. עבור פולנסקי העיבוד הקולנועי הזה, שנעשה לפי ספר ששפילמן כתב ב-46', הוא הדבר הכי אוטוביוגרפי שיכול היה ליצור בלי לגעת במישרין בזכרונות הילדות שלו עצמו.

אבל החשיבות של הסרט היא לא רק בפסיכולוגיזציה של פולנסקי האיש, אלא גם בתכנים שהוא מתעסק בהם כבמאי. בעוד שברוב סרטיו התכנים המצמררים מתחבאים מאחורי כסות כלשהי, בסרט הזה, מן הסתם, הרוע מאבד כל רסן. אין צורך בשום תחבולה או מעוף של דמיון כדי להבעית את הצופים, פשוט צריך להביט על ההתרחשויות.

היה מי שטען שאחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב יותר שירה. שהרוח האנושית, וכל אמונה בטוב שבה, התאדו במשרפות יחד עם מיליוני הנרצחים. הטענה הזו, או משמעותה, ליוו את התרבות המערבית במהודק לאורך שישים השנים האחרונות. בהקשר הזה, דווקא כשהוא בא לעסוק בשיא הזוועות של ההיסטוריה, יוצר פולנסקי סרט שמכיל יותר אופטימיות ואמונה מכל מה שהכרנו אצלו עד היום. הוא עושה את זה בעזרת מבט מנוטרל, כזה שבין השאר מביט ברוע גם בהתגלמויות היהודיות שלו בתוך הגטו (השוטרים היהודים, למרות שבסופו של דבר אחד מהם מציל את שפילמן).

הוא עושה את זה תוך שימוש בהומור המפורסם שלו. לא זה האסקפיסטי והמוזר של רוברטו בניני ב"החיים יפים", אלא זה שהמציאות יוצרת גם בסיטואציות הכי מזוויעות (יהודי וחייל אוקראיני מביטים אל הרכבות היוצאות לטרבלינקה; "הנה הם הולכים אל כור ההיתוך", אומר היהודי. שניהם צוחקים). וכמובן, הוא עושה את זה בעזרת בימוי גאוני של סצינות הנגינה של שפילמן, במיוחד בסצינה בה הוא מנגן בפני הקצין הגרמני, כדי להוכיח את כשרונו ובכך גם משהו נשגב יותר, אולי.

"תמיד ידעתי שאעשה סרט העוסק בתקופה הקשה הזו של העם הפולני", אמר פולנסקי לאחר שקיבל את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. הוא לא מזכיר את העם היהודי באופן נפרד, ובטח שלא מתייחס למדינת ישראל כנציגתם המתנדבת של אלו שמתו. פולנסקי ושפילמן המשיכו להתגורר בפולין אחרי המלחמה, הראשון עד להצלחתו הבינלאומית בתחילת שנות השישים, אז עבר לפריז ומאוחר יותר ללוס אנג'לס, והאחרון עד למותו בשיבה טובה לפני שנתיים. הם המשיכו לזהות את עצמם כפולנים, כמו שזיהו את עצמם חלק גדול מהיהודים הפולנים שנרצחו במלחמה.

פולנסקי מדגיש בסרט את הקשר בין היהודים לפולנים, ובייחוד את הקשר בין המרידה ההרואית של יהודי הגטו ב-43' להתקוממות הפולנית נגד הנאצים שבאה לאחר מכן. קשירת הגורל הזו, עבורו, היא מלחמתו האישית במטרה שהציבו לעצמם הנאצים ועוזריהם: להוקיע את היהודים במובן הכי נורא של המילה. במובן זה פולנסקי מנסה להפקיע את זכר השואה מהמונופול שנלקח עליו לאורך השנים על ידי התעשיה היהודית-הוליוודית מחד, והישראלית-ציונית מאידך. מונופול שבמקרים רבים משטיח ומתעלם מהיבטים חשובים של הזיכרון, ובכך מנכיח שנאה חד מימדית.

צריך לסיים בגילוי נאות קטן: ולדיסלב שפילמן הוא יליד העיירה הפולנית סוסנוביץ' שעל גבול גרמניה, שם נולד גם סבי יבדל"א. יש אפילו מישהו במשפחה שהיה שכן שלו. אז אולי אני קצת משוחד. סבי התלווה אלי גם להקרנה של הסרט, וכדאי לשמוע מה היה לו לומר: "הוא מראה יהודים טובים ויהודים רעים, פולנים טובים ופולנים רעים (למרות שהיו הרבה יותר מאלה), גרמנים טובים וגרמנים רעים. סרט קצת קיטשי, אבל יפה בסך הכל".

האם סרט על השואה יכול להיות לא קיטשי? הרי כאן טמונה המלכודת העיקרית בהתייחסות שלנו לשואה. זה תמיד נראה קיצוני מדי, לא אמיתי. מה שכן אפשר לעשות, זה להימנע ממחוות קולנועיות דביקות דוגמת הילדה עם המעיל הוורוד ב"רשימות שינדלר" של ספילברג. לפחות את זה פולנסקי מצליח לעשות. ואמנם ברמה הקולנועית "הפסנתרן" הוא לא פסגת יצירתו, אבל בהרבה מובנים אחרים (שרק חלקם הוזכר לעיל) מדובר באחד הסרטים החשובים שלו.