נקמת הקטנוניים: ארבעה מהלכים לא הגיוניים בעליל בסרטי "בחזרה לעתיד"

אנחנו אוהבים את "בחזרה לעתיד". מאוד. זאת טרילוגיה נפלאה. ודווקא משום כך אנחנו שמים לב לכל פרט, ודווקא משום כך אנחנו מבחינים בפרטים הקטנים – והלא כל כך קטנים – שאיך לומר... לא בדיוק מסתדרים. בכל סרט שעוסק בנושא רגיש כמו מסע בזמן יתגלו חורים, ו"בחזרה לעתיד" ממש לא יוצא דופן. אם חושבים בהיגיון על המסעות לפנים ולאחור בסדרה הזאת מגלים שדברים פה במקרה הטוב לא מסתדרים, ובמקרה הרע ממש, אבל ממש מטרידים.

אלה הם כמה מהחורים בעלילה הבולטים בטרילוגית "בחזרה לעתיד", המוגשים בשם הקטנוניות. וזכרו: הכל מאהבה.

הסצנה: "בחזרה לעתיד 1". מרטי מקפליי עולה לבמה בנשף ומנגן את השיר הקלאסי "ג'וני בי גוד" של צ'אק ברי. "זה אולדי, אבל... זה אולדי במקום ממנו אני בא", כך הוא מציג את השיר. קטע הרוק המהפכני מקפיץ את הקהל, וגם את אחד הנגנים, שמזדרז להתקשר לבן-דוד שלו כדי להשמיע לו את השיר. לבן-דוד קוראים צ'אק ברי.

הבעיה: אף אחד מעולם לא כתב את השיר הזה.
מרטי מק'פליי לא כתב את "ג'וני בי גוד" – זה שיר קלאסי, שהוא שמע מן הסתם ברדיו. אבל גם צ'אק ברי, על פי הסרט, לא כתב את "ג'וני בי גוד" – הוא שמע את השיר בטלפון ופשוט העתיק אותו בלי בושה. צ'אק העתיק ממרטי, מרטי העתיק מצ'אק, ואף אחד, בעצם לא כתב את השיר הזה מעולם. ובכל זאת הוא קיים, איכשהו.

הסצנה: "בחזרה לעתיד 2", ג'ניפר, החברה של מרטי, מגיעה בטעות לבית שבו הם גרים – כלומר, מרטי וג'ניפר המבוגרים יותר בשלושים שנה, עם הבן והבת שלהם. היא מתחבאת, רואה את מרטי המבוגר מפוטר מעבודתו, ולבסוף נתקלת בעצמה המבוגרת. שתיהן, הצעירה והמבוגרת, נדהמות כל כך מהמפגש עד שהן מתעלפות.

הבעיה: למה ג'ניפר המבוגרת מופתעת, בעצם?
ג'ניפר המבוגרת מן הסתם זוכרת את הפעם ההיא שבה, כשהיתה צעירה, היא טסה לעתיד וראתה שם מכוניות מעופפות, וגם את עצמה. גם מרטי המבוגר בוודאי לא שכח את זה. זה לא מסוג הדברים ששוכחים. הוא בטח זוכר גם את התאריך המדויק (21.10.2015) שבו הגיע לעתיד. אז למה, בעצם כשג'ניפר ומרטי מהעבר מגיעים, ג'ניפר ומרטי מהעתיד לא מחכים להם עם בלונים ומסיבה? הם היו אמורים לדעת בדיוק מתי ג'ניפר ומרטי מהעבר יגיעו, ולהיות מוכנים לקראתם. בטח שלא לתת להם להסתובב בבית ולהיות מפוטרים מהעבודה.

הסצנה: "בחזרה לעתיד 2". בזמן שמרטי מבזבז זמן בבית של עצמו העתידי, ביף גונב את הדלוריאן, לוקח אותה ל-1955, נותן לעצמו-של-העבר את מגזין הספורט, ואז חוזר ל-2015. מרטי ודוק מוצאים את מכונית הזמן וממשיכים בדרכם בלי לדעת שמשהו קרה.

הבעיה: אחרי שהוא נסע לעבר, ביף לא היה יכול לחזור ל-2015 – או לפחות, לא לאותה 2015.
דוק בראון הסביר את זה בעצמו: בכך שנתן לעצמו-בעבר את מגזין הספורט שאיפשר לו להפוך לאיש העשיר בעולם, ביף יצר קו-זמן שונה. כל תנועה אל העתיד מעכשיו תהיה תנועה אל העתיד ה"חדש" הזה. הדרך היחידה לחזור לקו הזמן המקורי היא להגיע להתפצלות – ב-1955 – ולשנות בחזרה את מה שגרם לקו הזמן החדש לקרות.

הכל טוב ויפה, רק שאלה אחת: איך ייתכן שביף הזקן, אחרי הביקור ב-1955, חזר ל-2015? או ליתר דיוק – איך ייתכן שהוא חזר לאותה 2015 שממנה הוא יצא? מהרגע שהוא ביצע את השינוי בזמן, הוא היה צריך לנוע קדימה אל תוך קו הזמן החדש – כלומר, הוא היה אמור להגיע ל-2015 האלטרנטיבית שבה ג'ורג' מקפליי נרצח, דוק בראון נכלא ומכונת הזמן מעולם לא הומצאה. זו אינה אותה 2015 שבה נמצאים מרטי ודוק המקוריים; מבחינתם, הוא לא היה יכול להגיע לשם. מנקודת הראות שלהם, מה שהיה צריך לקרות, מהרגע שבו ביף גנב את המכונית – זה שהמכונית נעלמה ולעולם לא חזרה. שניהם תקועים עכשיו ב-2015, בעוד בקו-זמן חלופי ביף מתעשר לו. כמובן, זה היה הופך את הסרט להרבה יותר קצר.

הסצנה: "בחזרה לעתיד 1" כולו, למעשה. מרטי מקפליי נוסע לעבר; מפריד, בטעות, בין ההורים שלו, מחבר בינהם בחזרה; ואז חוזר אל ה"הווה" שלו, לשנת 1985, ומוצא שם את הוריו ומשפחתו – אותו הדבר, אבל אחרת.

הבעיה: למרבה הצער, שום דבר מכל זה לא היה יכול לקרות. מהרגע שבו מרטי נסע ל-1955 בדלוריאן, הוא לעולם, בשום מקרה, לא היה מסוגל לחזור הביתה.

כל שינוי שאתה עושה בעבר משנה גם את ההווה; מרטי למד את זה על בשרו כשהוא הפריד בטעות בין הוריו וכמעט יצר עתיד שבו הוא כמעט ולא נולד. בסופו של דבר, הכל הסתדר, כביכול. ג'ורג' מקפליי ולוריין בנס התחתנו וילדו ילדים. ייתכן בהחלט גם שהם קראו לבנם בכורם מרטי (לוריין חושבת שזה שם יפה).

אבל כשמרטי חוזר אל ההווה, הוא מגלה שבעוד דברים מסוימים נשארו אותו הדבר, דברים אחרים השתנו. אירועי 1955 שינו את היחסים בין משפחת מקפליי לבין ביף, את המעמד שלהם, את המקצוע שלהם – הם שינו, למעשה, את כל מסלול חייהם. זה אינו אותו קו זמן שממנו הוא יצא. מרטי היה צריך להגיע אל עולם שבו חיים להם בשלווה ובאושר ג'ורג' ולוריין – עם בנם הבכור, מרטי. מרטי מקפליי האלטרנטיבי הזה הוא אדם שונה ונפרד לחלוטין ממרטי מקפליי "שלנו", אבל הוא קיים לא פחות. לאחר שהוא היה איכשהו מגיע אליהם הביתה, בני משפחת מקפליי היו בוודאי נחרדים למצוא את הפולש הזר הזה, שמשום מה נראה מאוד דומה לבן שלהם. מה יקרה אחר כך, אין לדעת, אבל ברור שב-1985 שאליה מרטי חזר יש מרטי מק'פליי אחד יותר מדי.