ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם ביטל את ראיונות החג שלו, אבל זה כמובן לא מונע מאחרים להתראיין בימים האחרים ולתקוף אותו. כך עשו הסופר דוד גרוסמן והבמאי עמוס גיתאי, בכתבות עליהם שהתפרסמו משניים מכלי התקשורת המובילים בצרפת.
גרוסמן התראיין לשבועון המוביל "לה נובל אובז", לרגל התרגום לצרפתית של ספרו "סוס אחד נכנס לבאר". מובן שסוגיות פוליטיות עלו לדיון, והסופר ניצל זאת כדי לומר "מתיש להיות ישראלי. התקווה הולכת ונעלמת. היום הפוליטיקאים המצליחים ביותר הם אלה שמיטיבים לשחק עם הפחד שלנו מטרור, ויש לנו ראש ממשלה, נתניהו, שיודע היטב איך להשתמש בטראומות העבר של ההמון כדי להעצים את האימה שלו מפני סכנות ההווה. אין לו שום חזון לעתיד. מעולם לא שמעתי אותו מביע אמפתיה, ולו הקלה ביותר, כלפי הסבל של הפלסטינים, ואיך אפשר לשאוף כך לשלום?
השיתוק המדיני הוא דבר מסוכן, נהיינו פסיבים כמו שפן שהופנט בידי קוברה, במקום לנסות למשל להתבסס על האינטרסים המשותפים שלנו ושל ערב הסעודית כדי לבנות משהו חדש באזור".
גרוסמן גם הוסיף "ישראל היא המולדת שלי, המקום היחיד בשבילי. אני לא יכול לנתק את עצמי מהאנשים כאן, גם לא מאויביי. שלושת ילדי שירתו בצבא, כי אין לנו כאן את הפריבילגיה לוותר על צבא חזק". הסופר אף ציין שיש הרבה סיבות לגאווה במדינה "תראו מה השגנו פה בזמן כל כך קצר. החקלאות, ההיי-טק, והדמוקרטיה אמנם שבירה, אבל אמיתית. ויש גם את השפה העברית, שהיתה רדומה אלפיים שנה ועכשיו מדברים אותה רוסים ואתיופים ועירקים".
באשר לגיתאי, הוא התראיין ליומון הנפוץ "לה-מונד", לקראת הקרנת הטרום-בכורה הפריזאית של סרטו המדובר "רבין: היום האחרון", ואמר בהקשר להתנקשות בראש הממשלה המנוח "ועדת החקירה שמונתה בעקבות הרצח לא דיברה די על התפקיד שהיה למפלגת הליכוד במה שקרה. היא הובילה סדרה של הפגנות אלימות בניסיון לבלום את חזון השלום של פרס ורבין, והכל בגלל שלא היתה יכול לסבול את ההפסד שלה בבחירות ב-1992. מי שהנהיג אותה אז, נתניהו, עדיין בשלטון. זה אדם שמעמיד בסכנה את החברה הישראלית, והכל כיוון שהוא חושב רק על טובתו האישית.
תחת הנהגתו, צמחו אצלנו זרמים גזעניים מטרידים במיוחד. ישראל, כבית יהודי ומקלט ליהודים, היתה פתרון פוליטי שהגיע לאחר שנים ארוכות של סבל, זה לא היה פרויקט דתי כמו שמנסים לעשות ממנו כעת. משווים בין רצח קנדי לרצח רבין, אבל ההבדל הוא שאצלנו, מי שהיו מעורבים ברצח לא נעלמו מן הנוף. אלה שתרמו לאווירת השנאה שלפני הרצח, עדיין ממלאים תפקיד מרכזי בציבוריות הישראלית. אני מקווה לעתיד טוב יותר, אבל יש חשש לקיומה של המדינה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה. אנחנו ברגע שפל בהיסטוריה הלאומית. הלוואי שהייתי יכול להגיד שאני רואה מישהו שיקום ויילך בדרכו של רבין ויעורר מחדש את חזון השלום שלו, אבל איני רואה מנהיג כזה באופק".