לאחר שכבר גילמה כנרת קלאסית וזמרת קאנטרי, מגלה מריל סטריפ את הצד הרוקנרולי שלה ב"ריקי והפלאש", בו היא מגלמת מוזיקאית שחולמת להיות כמו טום פטי וברוס ספרינגסטין, אבל מסתפקת בהופעות מול מועדונים ריקים ומתפרנסת כקופאית בסופר. לצדה של הכוכבת הוותיקה, השתתפו בהפקה עוד כמה שמות עתירי מוניטין וזוכי אוסקר: קווין קליין מופיע כבעלה לשעבר של הגיבורה, שהיא נאלצת לשוב ולבקר לאחר נתק ארוך כדי לסייע לו להתמודד עם משבר נפשי חמור של בתם המשותפת, ואת הסיפור הזה כתבה דיאבלו קודי, שזכתה בפסלון על "ג'ונו", וביים אותו ג'ונתן דמי, זוכה פרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע על "שתיקת הכבשים".
למרות נבחרת החלומות הזו, הסרט הגיע כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון לאחר התרסקות כלכלית יוצאת דופן יחסית לסטריפ בקופות ארצות הברית. בתחילת הצפייה נדמה שאפשר להבין למה: השחקנים והיוצרים הם אולי מהשורה הראשונה, ועדיין "ריקי והפלאש" מתגלה בשלביו הראשונים כדרמה חסרת כל ברק, מקוריות והשראה; סתם עוד אחד מאותם סרטי ה"כל משפחה אומללה בדרכה שלה". הכל בו צפוי ואפרורי כמו גשם בחורף, וכיוון שהדמויות שלו כל כך לא אוהבות זו את זו וכל כך לא נעים להם מעצמן, גם לנו לא נעים לצפות בהן.
לא נעים גם לדבר על הבעיה החמורה יותר של הסרט, אבל אין ברירה: בצד כל הכוכבים המוכרים, מופיעה בו בתפקיד הבת המנוכרת של הגיבורה גם שחקנית אמריקאית צעירה ואלמונית למדי בשם מיימי גאמר. שם משפחתה לא מסגיר זו, אבל היא לא אחרת מבתה בחיים של מריל סטריפ, ולתת לשתיהן לשחק באותה דרמה זה כמו לאפשר ליוהן ולג'ורדי קרויף לשחק באותה קבוצה. לא כוחות ולא הוגן.
גאמר היא שחקנית עם כמויות מצומצמות ביותר של נוכחות וכריזמה. כל עוד שתפקידיה קטנים יחסית, זה סביל מבחינת הצופה. אבל כשמניחים בידיה דמות כה מרכזית וטעונה כמו ב"ריקי והפלאש", חסרונותיה כבר מורגשים ומעיקים, מה עוד שהיא חולקת זמן מסך עם אמה, במקרה אחת השחקניות הגדולות בכל הזמנים, ולא צריך להיות קנאי או קטנוני כדי לשים לב עד כמה התפוח נפל רחוק מן העץ.
נראה כי גם ג'ונתן דמי רב הניסיון הבחין בכך, ולכן ככל שהעלילה הולכת ומתקדמת, דמותה של הבת הולכת ונעלמת ממנה, ו"ריקי והפלאש" הולך ומשתפר ומצליח להגיע לשיא רגשי במערכה השלישית. זה קורה גם הודות להתאדותה של גאמר, וגם הודות למשהו שאינו על דרך השלילה כוחו של הרוקנרול, שתופס בו נדבך יותר ויותר ומשמעותי. בתחילת הסרט, עוד אין הרבה חשיבות לכך שסטריפ מגלמת רוקיסטית ולא רקדנית קנקן או ציידת פרפרים, אבל עם הזמן מתברר למה היה חשוב לתסריטאית לעצב כך את הגיבורה. בעקבות זאת, מסתם דרמה אמריקאית נוספת על משפחה בהפרעה, התוצאה הופכת לשיר הלל למוזיקה, וליכולתה לאחד נפשות, לקרב לבבות ולגאול נשמות.
המוזיקה גם מספקת לסרט את שתי הסצנות הכי טובות שלו, ובכלל שניים מהרגעים היפים שנראו על המסך בחודשים האחרונים. לאחד אחראי ריק ספרינגפילד, מוזיקאי ושחקן קולנוע, המופיע כאן בתפקיד קטן למדי כבן זוגה הנוכחי של הגיבורה, ומצליח בזמן המסך המועט שלו לבנות את הדמות הכי רציונלית בדרמה והיחידה שמעוררת הזדהות. הדוגמה הטובה ליותר בכך מגיעה בקטע מבוים, משוחק ובעיקר מתוסרט להפליא, בו משכיל המבוגר האחראי לשים הכל בפרופורציות במהלך שיחה מלאת רגישות וחוכמת חיים אחת.
הרגע השני הוא כבר כולו תצוגת תכלית של השחקנית הראשית. כיוון שזו הסיומת של הדרמה, לא יהיה ראוי לחשוף עליה יותר מדי פרטים. נאמר רק שהיא מפגישה בין הכישרון של אחת מענקיות הקולנוע האמריקאי, מריל סטריפ כמובן, ובין שיר של אחד מנפילי המוזיקה האמריקאית, ברוס ספרינגסטין. המפגש הזה יוצא לפועל באופן יפה, מחשמל ומרגש עד דמעות, שמצדיק את הצפייה ב"ריקי והפלאש" ומתגמל את מי שהשקיעו בו מזמנם וצלחו את רגעיו המתים קודם לכן. נכון, זה סרט לא מושלם בלשון המעטה, והוא עתיר פגמים ובעיות ורחוק מלממש את הפוטנציאל של המעורבים בו, ובכל זאת יוצאים ממנו בהרגשה שהאדמה רועדת תחת הרגליים.
"My Love Will Never Let You Down" שר ברוס ספרינגסטין בקלאסיקה שהשחקנית הוותיקה מבצעת בסרט. כיאה להבטחה בשיר, מתברר בסופו של דבר כי גם מריל סטריפ אף פעם לא מאכזבת.