(בוידאו, ריאיון עם נטלי פורטמן לכבוד צאת "סיפור על אהבה וחושך")
פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו הזניק אתמול (שישי) את המהדורה הארבעים שלו, שמרכזת כמה מהסרטים שיעשו את השנה הקרובה בקולנוע ומסתמנת גם הפעם כחגיגה קולנועית. עם ערב ראשון מבטיח, שהצליח להשתחרר ממסורת סרטי הפתיחה המאכזבים, וגם שיגר לקהל סרט נוסף שבוודאי עוד ידובר בו רבות, נראה כי עשרת הימים הקרובים יהיו מלאים לא רק בהבטחות, אלא גם בקיומן.
אריתה הגנוזה
כמו כל אירוע נחשב, גם פסטיבל טורונטו לא יכול היה להיפתח בלי שערורייה בצידו. ימים ספורים לפני הקרנתו המיועדת, הודיעו מפיקי הסרט התיעודי "Amazing Grace" על משיכתו מהפסטיבל. מדובר בפרויקט מסקרן שהחל כבר בשנת 1972, אז תיעד הבמאי סידני פולק הקלטת אלבום הופעה חיה של הזמרת אריתה פרנקלין. פולק גנז את הפרויקט בעקבות קשיים טכניים, וב- 2008 נקנו הזכויות לחומרים בידי מפיק בשם אלן אליוט, אשר השלים את הפרויקט. מאז מנסה פרנקלין לעצור את יציאתו של הסרט, ונכון לעכשיו גם מצליחה. ההודעה על ביטול ההקרנות בטורונטו לא הגיעה בהפתעה ימים ספורים קודם לכן התקבלה בפסטיבל הקולנוע שבטליורייד, קולורדו, הודעה דומה, לאחר שהזמרת הוציא צו מניעה, ובעקבותיו בוטלו הקרנות נוספות גם בפסטיבל הקולנוע בשיקגו.
כרגע עתידו של הסרט עדיין לוט בערפל, אך סביר להניח שימצא את דרכו אל המסכים, גם אם יידרשו לכך ארבעים שנים נוספות. מפרשות קודמות של סרטים שהקרנתם נאסרה, דוגמת "ראיון סוף", למדנו שמדובר לרוב במהומה רבה על לא מאומה, וכי הסרטים מתקשים לעמוד בציפיות שהציבו להם האיסורים השונים. ובכל זאת, "חסד מופלא" נראה כמו משהו ששווה להמתין לו עד אשר ייפתרו הסכסוכים המשפטיים.
נטלי לנשיאות
עוד לפני שהוקרן סרט הפתיחה, נפתח הפסטיבל באופן לא-רשמי עם אירוע גיוס כספים המיועד לתומכי וידידי הפסטיבל. הערב הוקדש לפועלה של נטלי פורטמן, שהגיעה לטורונטו עם "סיפור על אהבה וחושך", וחלקה עם הנוכחים חוויות ותובנות שאספה במהלך הקריירה. "לא היו לי בעיות בתור במאית אישה כי צילמנו בישראל", אמרה שנשאלה על הרפתקת הבימוי הראשונה שלה. "יש שם הרבה נשים בעמדות מפתח. הנשים שם שולטות". עם זאת, פורטמן סבורה שיש עדיין דרך ארוכה עד לשוויון מגדרי מאחורי המצלמה ולפניה, ומקדמת את השיח הפמיניסטי בברכה, כי הוא מצליח לדרבן את האולפנים בהוליווד להעסיק יותר נשים כבמאיות. אחד מהרגעים המשעשעים בשיחה התרחש כשהצטרף אליה דארן ארונופסקי, במאי "ברבור שחור" וחבר קרוב של פורטמן. ארונופסקי הציע להריץ את פורטמן לנשיאות ארצות הברית, והיא השיבה "הייתי שמחה, אבל אני לא רשאית להיבחר". פורטמן הלא היא ילידת ישראל, מה שלא מאפשר לה להתמודד, אבל למעשה היא בוודאי חוששת להפסיד לקניה ווסט וטיילור סוויפט.
פתיחה הרסנית בקטע טוב
בשנים האחרונות סבלו בטורונטו מרצף משמים של סרטי פתיחה מאכזבים, שהספיקו להשכח עוד לפני שהסתיים הפסטיבל. "הרשות החמישית"? "השופט"? מדובר בשני סרטים כל כך לא משמעותיים, שהעניין היחידי שעוררו היה על איך הצליחו להשתחל למשבצת היוקרתית. השנה, נראה כי הצליחו להתנער מרצף הכישלונות. אולי כי החליטו ללכת על בטוח, עם"Demolition" , סרטו החדש של הבמאי הקנדי ז'אן-מארק ואלה. אחרי ההצלחה האדירה של "מועדון הלקוחות של דאלאס" וההצלחה היחסית של "הולכת רחוק", שניהם עשו את בכורותיהם על מסכי הפסטיבל הקנדי בשנתיים האחרונות, נבחר ואלה לפתוח את הפסטיבל בהחלטה שנראית, נכון לעכשיו, מוצלחת.
"זה הסרט הכי רוקנרול שעשיתי", הכריז ואלה בפני קהל הצופים, וההגדרה הזו התגלתה כמדויקת במידה. "Demolition" הוא סרט קצבי, שמביא לידי ביטוי אמצעים סיפוריים דומים לאלו בהם השתמש ואלה ב"הולכת רחוק". גם כאן מוצב במרכז הסרט אדם המתמודד עם אובדן: דיוויס מיטשל, בגילומו של ג'ייק ג'ילנהול, מאבד באופן פתאומי את אשתו בתאונת דרכים, ומוצא את עצמו מפרק לגורמים את החיים הקודמים שהיו לו. הוא עושה זאת בדרך משונה וכובשת, שמפגישה אותו עם דמותה של קרן (נעמי ווטס) ובנה כריס (התגלית ג'ודה לואיס).
אחרי פתיחה ומערכה ראשונה מרשימות, "Demolition" מתחיל לאבד את האחיזה שהיתה לו בצופה. הסיפור מתחיל להתפזר למחוזות צפויים מעט ומעניינים פחות, עד לסיום שהוא אכזבה של ממש. ועדיין, הסרט מצליח לפרוט על כמה מיתרים ולהותיר חותם אצל הצופים. גם ברגעים החלשים יותר של הסיפור, ואלה מצליח לביים דמויות רגישות ואקסצנטריות, שמתעלות מעל למה שמציע להן התסריט. ג'ילנהול במיוחד מצטיין בהופעה מופנמת ומלאת ניואנסים, שמתפרצת ברגעים הנכונים ועושה את זה בדיוק ובחן מושלמים.
ועוד קטנה על ג'ייק ג'ילנהול: בארבע השנים האחרונות הוא עשה כמה מהתפקידים הטובים ביותר שלו בסרטים שהוקרנו בפסטיבל טורונטו. זה התחיל ב"סוף המשמרת" הלא מוערך דיו, המשיך עם "אסירים" ו- Enemy"" והגיע לשיא ב"חיית לילה". לרשימה הזו אפשר לצרף גם את "ללא כפפות" המפתיע לטובה. כעת הוא לא רק מוסיף הופעה נהדרת לרפרטואר המשובח, אלא מוכיח שהבררנות שלו בבחירת סרטים מאפשרת לו ורסטיליות וטווח פעולה גדולים. קשה להאמין ש- "Demolition" יביא לו את הפרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר הבא וגם קצת מפחיד לצאת בהצהרות, אבל בשקט ובבטחה הופך ג'ילנהול לאחד השחקנים הגדולים של התקופה. הסרט הבא שלו, "אוורסט", יחזק את הטענה או יפריך אותה, אבל בינתיים ג'ייק ג'ילנהול פשוט עושה הכל נכון.
הקאמבק של מייקל מור
עוד מישהו שיודע לעשות דברים נכון הוא הבמאי הדוקומנטרי מייקל מור, שמגיע לטורונטו עם סרט ראשון אחרי שש שנים. מעטה של סודיות אפף את Where to Invade Next" ", עד שעות ספורות לפני הקרנת הבכורה, אז שחרר מור טריילר ראשון לעמוד היוטיוב שלו. ובניגוד לציפיות, הסרט לא עוסק בתחזית למלחמה הבאה של ארצות הברית, אלא ב"מסע אל תוך הנשמה האמריקנית", לפי הגדרתו של מור בנאום הפתיחה שלו, שעובר דרך כמה מדינות אחרות.
במהלך הסרט יוצא מור לבקר במדינות ברחבי העולם, במטרה לגלות למה החיים בהן טובים יותר מבארצות הברית, מה סוד ההצלחה שלהן, ולהביא אותו הביתה, לאמריקה. זה עלול להישמע קצת כמו סדרת כתבות באולפן שישי, ולפרקים הסרט באמת מרגיש כך. כשמור מגיע לאיטליה ומתקשה לקלוט שהאיטלקים נהנים משמונה שבועות חופשה בתשלום בשנה, מתענג על ארוחת צהריים בבית ספר יסודי בצרפת ומנסה לרדת לעומקה של מהפכת החינוך בפינלנד, משתלטת תחושה קלה של נאיביות.
אך מור הוא רב אמן דוקומנטרי, והוא מלהטט במיומנות עם מגבלות הז'אנר ויתרונותיו, ואכן, כשהסרט מציג סוגיות מורכבות יותר, שם הוא מתגלה במלוא עוצמתו. בין אם זה כשהוא מציב מול המצלמה אב שכול נורבגי אשר איבד את בנו בן ה-17 בפיגוע הירי במחנה קיץ ב- 2011, ומעמת אותו עם החוק הנורבגי המאפשר עונש מקסימלי של 21 שנות מאסר, או צילום של שיעור בנושא השואה בבית ספר גרמני, שם מתמודדת מערכת החינוך עם ההיסטוריה הרצחנית של המדינה באופן יומיומי, העיניים דומעות והמוח לא לא נותן מנוחה.
רגע לפני שהתחילה ההקרנה הספיק לספר מור לקהל כי הוא וצוותו נוהגים לקחת עמם כסא מאולם בית קולנוע, ולשים אותו בתא המטען של הרכב איתו הם מתניידים במהלך הצילומים. הסיבה לכך, הסביר, היא כי בעיניו הצופה הוא חלק מיצירת הסרט. הקהל הוכיח את הטענה באמצעות צפייה אקטיבית וקולנית. בין פרצי צחוק רבים ומשיכות אף מזדמנות, נשמעו מפעם לפעם צעקות "וואו" או "או מיי גאד!", ופרצים ספונטניים של מחיאות כפיים סחפו את האולם בכל פעם שנאמרו על המסך משפטים נוקבים. לפעמים זה הזכיר נאום מוצלח במיוחד, כלומר כזה שנגוע פה ושם בדידקטיות, אבל יש לכך מקום בסרט ששם לעצמו למטרה את עקרון הלמידה. הבחירה המחושבת של מור להציג את הסרט לראשונה מול קהל שאיננו אמריקאי הוכיחה את עצמה, והבהירה שלכולנו יש מה ללמוד: מאחרים, מהעבר שלנו, ומהקולנוע.