ארבעה ימים של קולנוע הסתיימו אתמול (ראשון) בפסטיבל טורונטו, ומלבד מבול שירד במשך סוף השבוע והשאיר אלפי צופים להירטב בתורי הענק המזוהים עם הפסטיבל, הוצפה העיר בעיקר בסרטים. בין בכורות הוליוודיות ושטיחים אדומים ספוגי מים, אפשר היה למצוא גם כמה סרטים שקרובים יותר לישראל.
ההפתעה הגדולה של סוף השבוע היתה "האיידול", סרטו של הבמאי הפלסטיני המוערך האני אבו-אסעד, שעשה בטורונטו את בכורתו העולמית. זוהי ביוגרפיה קולנועית המספרת את סיפור חייו של מוחמד עסאף, הצעיר העזתי שכנגד כל הסיכויים זכה ב- 2013 בתוכנית הכשרונות "ערב איידול", וסחף אחריו את העולם הערבי כולו.
ה"הוליווד ריפורטר" כבר השווה אותו ל"נער החידות ממומביי", אשר התחיל גם הוא את דרכו בטורונטו וסיים אותה, כזכור, עם ערימה של פרסי אוסקר. גם אם "האיידול" לא יילך באותו המסלול, הצלחתו כמעט מובטחת: לעסאף בסיס מעריצים רחב ונאמן לא רק ברשות הפלסטינית אלא בעולם כולו, ומלבד המזרח התיכון וצפון אפריקה, "האיידול" נמכר להפצה, עוד לפני הקרנתו בפסטיבל, לשווקים נוספים כמו מדינות אמריקה הלטינית, סין, צרפת, גרמניה, אוסטרליה ועוד.
"האיידול" הוא סרט פיל-גוד נהדר, על פי מיטב המסורת ההוליוודית. הוא נפתח כדרמת התבגרות קומית, העוקבת אחר מוחמד הילד (קייס עטלה) ואחותו נור (היבה עטלה), אשר חולמים להקים להקה בעזה של תחילת שנות האלפיים. זו עזה שנראית דרך עיני הילדים, והיא פסטורלית ושלווה, ומלבד נוכחותה של גדר תיל פה ושם, שום דבר לא מפריע להם לחלום על הופעה בבית האופרה של קהיר, ועל לשנות את העולם. זהו כיף גדול גם עבורנו, הצופים. התמימות הכובשת של הילדים, התעלולים אותם הם מבצעים וההרפתקאות אליהן הם יוצאים מקבעים את הטון של הסרט באופן מיידי, והוא מוכר לנו. מ"הגוניס", מ"אני והחבר'ה", מ"בילי אליוט". "האיידול" עומד איתם בשורה אחת, וכבר מרגעיו הראשונים מסתמן כקלאסיקה מיידית.
בחלקו השני של הסרט אנו נחשפים כבר לעזה אחרת, של שנת 2012, ולמוחמד אחר, בוגר יותר (בגילומו של תאופיק ברהום, "ערבים רוקדים"). את הפסטורליה מחליפים תלי הריסות, וגם מוחמד כבר לא מעז לחלום. הסיכויים, כאמור, נגדו, אך הוא מחליט להגיע בכל מחיר לקהיר, מביס כל מכשול בדרכו להיבחן ל"ערב איידול", ומתקדם בתחרות עד לגמר הגדול.
"האיידול" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא עשוי היטב, משוחק לעילא ומספר סיפור מוכר אך אוניברסלי, כזה שגם אם ראינו כבר בעבר, כשיש לנו גיבור, נריע לו. ובעיני רבים, מוחמד עסאף הוא לא פחות מגיבור. האני אבו-אסעד הוא במאי מנוסה ומיומן, שמערבב היטב את כל המצרכים הדרושים להכנת סרט מסוג זה: הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא מותח למרות שסופו ידוע מראש, והוא בעיקר, כתמתבקש, מרגש. זהו סרט קל מאוד לעיכול, וככזה הוא משרת היטב את כוונתו של אבו-אסעד.
"כשהוא זכה, התרגשתי יותר מאשר כשזכיתי בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן", סיפר הבמאי בהקרנת הבכורה על תחושותיו בערב הזכייה של עסאף בתחרות הכשרונות. "רק מאוחר יותר הבנתי למה, וזה מצחיק ועצוב בו זמנית. מצחיק כי אנחנו אומה עם היסטוריה שלמה ובלי אף סיפור ניצחון, ופתאום היה לנו אחד. ועצוב, כי עד עכשיו לא היה לנו כזה. וזה מה רציתי לעשות". בהמשך, כשנשאל אילו מהאלמנטים נאמנים למציאות ואילו מוגזמים, השיב בחיוך כי הסיפור כולו הוגזם. אבו-אסעד ביקש והצליח לקחת את סיפורו הגדול מהחיים של מוחמד עסאף, ולקעקע אותו לנצח בתרבות הפלסטינית.
לא רחוק מעזה, בקיבוץ צאלים, יושב אופיר קותיאל, קותימן, ויוצר מוזיקה באמצעות סרטוני יוטיוב. מי שעומדת במרכז כמה מיצירותיו היא זמרת מניו אורלינס המכנה עצמה "פרינסס שואו", וסיפור חייה נחשף לאטו בסרטו התיעודי של הבמאי עידו הר, הנושא את אותו השם. "פרינסס שואו" מגיע לטורונטו כשבאמתחתו זכייה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע בירושלים, והוא ינסה להתבלט בתוך תוכנייה עמוסה גם כך בסרטי דוקו מוזיקליים. לשמחתו, הוא נהנה מהקרנת בכורה סוחפת, שהסתיימה בביצוע חי של פרינסס לאחד משיריה מתוך הסרט. הקהל, ברוח השיתופית של הפרויקטים של קותימן, צילם, צייץ והפיץ ברשתות החברתיות. יש שהשוו אותו ל"מחפשים את שוגרמן", אחרים ל"תהילה במרחק נגיעה" (שני זוכי אוסקר בקטגורית הסרט התיעודי), והעובדה שהוא דובר אנגלית ברובו בוודאי לא תזיק לו בדרכו הבינלאומית. אבל אלו רק התוספות. "פרינסס שואו" הוא יצירה קצבית ומדויקת, שמדלגת בין ישראל וארצות הברית בקלילות של קליק ביוטיוב, וחושפת מאחורי המוזיקה סיפור מטלטל.
סרט ישראלי נוסף שערך את הקרנת הבכורה שלו בסוף השבוע הוא "באבא ג'ו?ן", סרטו דובר הפרסית של הבמאי יובל דלשד. הוא מצטרף אל "המילים הטובות" של שמי זרחין, שעשה את בכורתו בפסטיבל בערב הפתיחה, לאחר שהשתלט על רשימת המועמדויות לפרסי אופיר ושבר את הקופות בישראל. "באבא ג'ון" הוא סיפור קטן ונוגע ללב, על שלושה דורות במשפחה במושב חקלאי שכל תושביו יוצאי אירן, ועל הפערים המתגלעים ביניהם יצחק האב (נביד נגבהן, אבו-נזיר מ"הומלנד") דורש מבנו היחיד מוטי (אשר אברהמי) להמשיך את דרכו ולעבוד בלול התרנגולות המשפחתי, אך למוטי רצונות משלו.
זהו סרטו העלילתי הראשון של דלשד, אשר עסק עד עתה בעיקר בעשייה דוקומנטרית, אך "באבא ג'ון" הוא סרט שניכרת עליו טביעת עין של במאי מנוסה: הוא מסוגנן בדיוק במידה, משתמש בסימבוליקה אך לא דוחף אותה בגרונו של הצופה, ומספר סיפור שגם אם לעתים משתרך בכבדות מה, איננו כבול למוסכמות התרבותיות וההיסטוריות שמגולמות בו, ומצליח לדבר גם אל מי שלא גדל במשפחה ממוצא אירני וכף רגלו לא דרכה מעולם בלול תרנגולות.
מיד לאחר "באבא ג'ון", בצעד הולם של המארגנים, הוקרן הסרט "הדיבוק", קו-פרודוקציה ישראלית-פולנית בכיכובו של איתי טיראן. זהו מותחן אימה בבימויו של מרסין ורונה, המתרחש סביב חתונתם של פיוטר (טיראן) וג'נטה, המקבלים ערב נישואיהם חלקת אדמה אשר מתחתיה קבור סוד עתיק יומין. עם התקדמות הלילה, אותו סוד מתחיל להשתלט על גופו של פיוטר ומחלחל אל תוך נשמתו. מלבד היותו אפל ומטריד, "הדיבוק" הוא טור דה פורס של טיראן, שמצליח לטלטל בשלוש שפות: פולנית, יידיש ואנגלית.
וגם לאחד הסרטים ההוליוודיים שהגיעו לטורנטו יש נקודה מקומית, אם ממש לוחצים. זהו "שלושה דורות", בבימויה של גבי דלל, בתו של המיליונר היהודי ג'ק דלל, ואחותה של סוזן דלל. "שלושה דורות" הוא אחד הסרטים המצופים של המהדורה הנוכחית, הודות לנושא בו הוא עוסק ולקאסט המכובד שלו: סוזן סרנדון, נעמי ווטס ואל פנינג. הן שלושת הדורות במשפחה אחת, אותה אנו פוגשים כשהבן ריי (בגילומה של פנינג), אשר נולד בגוף של בת, מבקש להתחיל בטיפול הורמונלי לשינוי מין.
כפי שקורה פעמים רבות ביצירות העוסקות בטרנסג'נדרים, גם דלל ספגה ביקורת על ליהוקה של פנינג, במקום ליהוק של שחקן טרנסג'נדר. בריאיון שהעניקה לאחרונה תיארה את דמותו של ריי בלשון נקבה, וטענה כי מדובר ב"תפקיד של בת" בניגוד מוחלט לאג'נדה של הסרט. אך זוהי אחרונת בעיותיה. למרות הרצון הטוב של כל המשתתפים (והשחקניות אכן מנסות לעשות את המיטב), "שלושה דורות" מתנהל לרוב אורכו כמו דרמה חינוכית, מהסוג שנהוג להקרין בבתי ספר, כזו שבאה ללמד אותנו על הקשיים איתם מתמודדים בני נוער בימינו. הסיבה לכך טמונה בעיקר בדמותה של האם, מגי (ווטס), אך כאשר מניעיה נחשפים, הופכת "שלושה דורות" לדרמה משפחתית סבוכה ואינטנסיבית, ואז היא גם מתגלה במיטבה. הצרה היא, שכל זה לא שווה את ההמתנה.
אך האירוע האטרקטיבי ביותר בסוף השבוע בכלל לא היה סרט, אלא קריאה חיה של התסריט לסרט "הנסיכה הקסומה", שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל הטורונטאי בשנת 1987. אירוע מסוג זה עורך הבמאי ג'ייסון רייטמן כמה פעמים בשנה, כשהוא מלהק שמות עכשוויים לתפקידים הישנים והמוכרים. הפעם היתה זו רייצ'ל מקאדמס שנכנסה לנעליה של הנסיכה באטרקאפ, וזכתה לעשות זאת לצד קארי אלווס, ששיחק את ווסלי גם בסרט המקורי וגם בשבת האחרונה. לתפקיד הסבא גויס רוב ריינר, במאי הסרט, ואת הנסיך המפרדינק גילם פטריק סטיוארט. את "לא מתקבל על הדעת" של ויזיני זכה הפעם לומר דונלד גלובר, וגאל גרסיה ברנאל שלוהק לתפקיד איניגו מונטויה, הגיע באיחור בגלל עיכוב בטיסה, אך בדיוק בזמן בשביל שורת המחץ "שלום, שמי איניגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות". את צחוקם של הצופים ברי המזל שהצליחו להכנס לאירוע שמעתי אני רק מבחוץ, אך כנראה שאסופה כזו של מפורסמים היתה מוציאה תגובות דומות גם אם היתה מקריאה את ספר הטלפונים.