פסטיבל חיפה 2015: המדריך המלא לחגיגת הקולנוע

קשה להפריז בחשיבות של הפסטיבל החיפאי לתרבות הקולנוע המקומית, וגם השנה הוא מספק הזדמנויות חד פעמיות לצפות על מסך גדול בכמה פנינים מכל המדינות וכל הזמנים

  • פסטיבל חיפה 2015

החודשים האחרונים הנחיתו רצף של בשורות רעות על חובבי הקולנוע בישראל – סגירתם של בית הקולנוע גת ושל רשת האולמות של אורלנדו, המשך ההתערבויות הדורסניות של משרד התרבות והרצון של עיריית תל אביב למנות כיורשת של אלון גרבוז פונקציונרית חסרת כל ניסיון בתחום היו רק כמה מהן. ההתפתחויות הללו הדגישו את החשיבות של הפסטיבלים בירושלים ובחיפה, שעוד יותר מתמיד ניצבים כערי מקלט זמניות בפני מי שחפצים לראות על מסך גדול יצירות שלא בהכרח פונות לקהל רחב.

לכן, גם אם הרפרטואר של פסטיבל חיפה השנה אינו בהכרח הטוב בתולדותיו המפוארות של האירוע, באמת שאי אפשר להפריז במרכזיות שלו בתרבות הישראלית. הוא מעניק שלל הזדמנויות חד פעמיות לצפות בסרטים שלאחר מכן אפשר יהיה לראותם רק בפורמט ביתי, וכל זאת כמובן באווירה משובבת הלב של חגיגת הקולנוע בכרמל, שתחת הנהגתה של פנינה בלייר תמיד ידעה לכבד את המסך הגדול ואת שוחריו.

הפסטיבל ייפתח ביום חמישי הקרוב (24 בספטמבר) עם הבכורה הישראלית של "התוכנית", סרטו העלוב, התמוה והמגוחך של סטיבן פרירס על אלוף הטור דה-פראנס והרמאי לאנס ארמסטרונג, ויסתיים רק כשבוע וחצי לאחר מכן, עם בכורה נוספת של ביוגרפיה נוספת, והפעם "על חבל דק" התלת-ממדי של רוברט זמקיס על הלוליין הצרפתי פיליפ פטי. בתווך יוקרנו עוד סרטים רבים, ורשימת ההמלצות המצומצמת הזו מתייחסת רק למעטים מהם.

הרשימה מחולקת לשלושה חלקים – חמשת השוסים הגדולים, עוד כמה סרטים שאי אפשר להתעלם מהם ולסיום חופן אזהרות. חשוב להדגיש שוב כי אלא אם נכתב אחרת, כל היצירות המוזכרות לא יזכו ככל הנראה להפצה מסחרית רחבה בארץ, כך שבלי להלחיץ, חובה להזכיר כי אם מישהו חפץ לראותם באולם קולנוע, הפסטיבל הוא הדרך הכי בטוחה לעשות כן. וחוץ מזה, מי בכלל צריך תירוצים כדי לבלות בחיפה?

(תוכן מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

לכתבה המלאה
הכי אקטואלי שאפשר. מתוך "מדיטרנאה" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

השוסים הגדולים – בשתי פסקאות

מדיטרנאה

יש אולי סרטים טובים יותר מ"מדיטרנאה", אבל אין אקטואליים ממנו וגם לא יכולים להיות. זאת, כיוון שהדרמה של האיטלקי-אמריקאי ג'ונאס קארפיניאנו, המגיעה לחיפה לאחר בכורה עולמית מוצלחת בקאן, עוסקת בתלאותיהם של מהגרים אפריקאים המנסים להגיע לאירופה ואז לשרוד בה.

בעולם אידיאלי, אפשר היה לסכם בכך שזה סרט יפה ואנושי, עם לא מעט בעיות וגם לא מעט רגעים חזקים. אך בתזמון הנוכחי, למרבה הצער, "מדיטרנאה" ניצב כהרבה יותר מכך – כהשתקפות הקולנועית הכי מדויקת שיש כרגע למה שקורה מחוץ לאולמות הממוזגים.

"הנסיכה הקסומה", גרסת המבוגרים. מתוך "מעשיית המעשיות" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

מעשיית המעשיות

כאן כבר אין הקשר אקטואלי: סרטו של מתיאו גרונה ("גומורה", "ריאליטי") מבוסס על אסופת האגדות מן המאה ה-17 של ג'מבטיסטה באזיל, שאמנם לא כל כך מוכרת מחוץ לנאפולי, אבל היא קלאסיקה אצל בני המקום ויודעי דבר וגם היתה מן ההשראות העיקריות של האחים גרים ושל שרל פרו. הבמאי האיטלקי משתמש בה כדי ליצור את מה שהוא מבחינה אמנותית טהורה אחת היצירות המופרעות והמהנות של השנה הקולנועית הזו. הצופים המעונבים בפרמיירה העולמית בפסטיבל קאן האחרון נחלקו לשניים: חצי מחאו כפיים כמו ילדים, חצי רצו לבית הכיסא עם שקיות הקאה, ואיש לא נותר אדיש.

אמנם, באופן טבעי לא כל סיפורי האגדה כאן אחידים ברמתם. אפשר גם לעקם הפרצוף מול ההחלטה לעבד את הקלאסיקה האיטלקיה דווקא לאנגלית, עם צוות שחקנים בינלאומי ובו סלמה הייק, ג'ון סי.ריילי, טובי ג'ונס, ונסן קאסל ואחרים. עם זאת, "מעשיית המעשיות" הוא עדיין בסך הכל מעדן – סינרגיה מטורפת ומטריפה בין הברוק הנפולטיני של המאה ה-17 וקולנוע הפסטיבלים העכשווי. בקיצור: "הנסיכה הקסומה" למבוגרים.

הסרט הרוסי היפה של השנים האחרונות. מתוך "לילותיו הלבנים של הדוור" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

לילותיו הלבנים של הדוור

בשביל מה יש פסטיבלים בינלאומיים אם לא כדי לחשוף אותנו למקומות שאנחנו לא מכירים, שלא היינו מכירים אחרת, ושספק אם אי פעם יתאפשר לנו לסוע לבקר בהם? "לילותיו הלבנים של הדוור", שזיכה את הקולנוען הרוסי הוותיק אנדריי קונצ'לובסקי בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה הקודם, עושה בדיוק את זה.

באמצעים כמו תיעודיים, ועם צוות שחקנים שרובו לא מקצועי, לוקח אותנו קונצ'לובסקי למסע אל עיירות חבל ארקנגלסק בצפון רוסיה, לחופי הים הלבן. מקום שבו הזמן כאילו עצר מלכת, כך שהתושבים עדיין מנהלים את התקשורת עם העולם אך ורק באמצעות הדוור; מקום שבו השמש אף פעם לא שוקעת, והלילות לא נגמרים, כמו גם ההרהורים המרירים של גיבורי הסרט על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. ברור שבכל הקשר אחר, חווית הצפייה בדרמה ההומנית, המיוחדת והנוגעת הזו היתה נתפסת כמוזרה, אמנותית וכבדה מדי, אבל בשביל מה יש פסטיבלים אם לא בשביל לצפות בשכמותה?

מתברר שהאיסלנדים טובים בהכל. מתוך "איילים" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

איילים

גם באיסלנד, השמש לא שוקעת במשך חודשים ארוכים. בעבר, נולדה מן הלילות הלבנים הללו כמות חסרת פרופורציות ביחס לגודל האוכלוסיה של מוזיקה מקומית שמימית, ועכשיו משתלטים האיסלנדים גם על הקולנוע. בפסטיבל ירושלים האחרון כבר נהנינו מ"לב רחב", הלהיט הבינלאומי תוצרת המדינה הצפונית, ועתה מגיעה דרמה משובחת עוד יותר, שגם עשויה להחזיר את האיסלנדים לאוסקר לראשונה מאז תחילת שנות התשעים, בה נרשמה המועמדות היחידה שלהם עד כה לפרס.

בינתיים, "איילים" זכה כבר בתחרות מבט מסוים, מסגרת הצד החשובה ביותר של פסטיבל קאן, וקשה היה לערער על הבחירה הזו. גרימור האקונרסון לוקח כאן סיפור על עדר כבשים במצוקה ומייצר ממנו הומור אקסצנטרי משובב, שהולך ומתפתח באופן דרמטי עד לסיומו בשיא רגשי נדיר. מי ידע שאפשר להתרגש כל כך מכבשה.

שיר אהבה לחיפה. מתוך "היורד למעלה" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

היורד למעלה

נוסף למסגרת הבינלאומית, יציג חיפה כמובן גם תחרויות ליצירות מקומיות – ארוכות וקצרות, תיעודיות ועלילתיות. התחרות לסרטים עלילתיים ארוכים מעניינת במיוחד, ומציגה בעיקר עבודות ביכורים, המגיעות לכרמל לאחר פרמיירות עולמיות – "למה עזבנתי" של הדר מורג מוונציה, "ברש" של מיכל ויניק מסן-סבסטיאן, "באבא ג'ון" של יובל דלשד מטורונטו ו"היורד למעלה" של אלעד קידן מקאן.

מן הסתם, כולם יזכו במוקדם או במאוחר להפצה מסחרית רחבה בארץ, כך שאין סיבה לטרוח לראותם כבר בפסטיבל. אך בכל זאת, במקרה של "היורד למעלה" יש טעם לעשות כן, כיוון שיש משמעות מיוחדת לצפייה בו דווקא כאן: קידן, יליד חיפה (כמו כל כל הטובים), מזמר שיר הלל קולנועי לעירו, ובכלל לקשר שבין האדם למקום. גם בריביירה הצרפתית, אי אפשר שלא היה להתמוגג מן הקומדיה הפואטית הזו, אז במקום בו צולמה, הצפייה בה תהיה ודאי חוויתית עוד יותר.

רומנטיקה צרפתית פוטוגנית. מתוך "אחת, שתיים, שלישייה" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

עוד דברים שכדאי לשים לב אליהם - בפסקה אחת

שלושה לבבות/אחת, שתיים, שלישייה/ימי הקיץ

שלושתם צרפתיים, שלושתם רומנטיים ושלושתם נעימים לצפייה, אך מעבר לכך הם שונים לגמרי: "שלושה לבבות", עם שרלוט גנסבורג, קתרין דנב ובתה קיארה מאסטרויאני, קלאסי, שקול ומהוגן; "אחת, שתיים, שלישיה" עוסק גם הוא, כפי שמשתמע מן השם, במשולש אהבה, ומתגלה כהרבה יותר צעיר ומשוחרר – בהשפעת הגל החדש, כמו שנהוג לומר; ו"ימי הקיץ" הוא הקווירי בחבורה, ומציג סיפור אהבה לסבי על רקע המאבק למען זכויות הנשים בצרפת של שנות השבעים. אופציות סבירות לחובבי רומנטיקה צרפתית פוטוגנית ואינטליגנטית יחסית, לא פחות ולא יותר.

פאולינה/חיבוק הנחש

אמריקה הלטינית היא הדבר הכי חם בעולם הפסטיבלים. אפשר היה לראות את זה לפני שבוע בוונציה, בו דרמות מן האזור, שבחיפה לא הספיקו להביאן, קטפו את הפרסים המרכזיים; וניתן היה להבחין בכך גם לפני כמה חודשים בקאן, שאף בו קטפו שתיים כאלה עיטורים, אם כי חשובים פחות. מדובר ב"פאולינה" הארגנטינאי, הזוכה במסגרת שבוע הביקורת, שמתבסס על אחת הקלישאות הגדולות של סרטי האיכות העכשוויים - סיפור שתחילתו באונס - אך עושה זאת בצורה הרבה יותר מעמיקה ומעוררת מחשבה והרבה פחות סנסציונית ופרובוקטיבית מן הנהוג; וב"חיבוק הנחש" הקולומביאני, הזוכה במסגרת השבועיים של הבמאים, שמזמין אותנו למסע ארוך ובשחור לבן למעמקי האמזונס.

חובה לחובבי חתולים מדברים. מתוך "אפריל והעולם המופלא" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

אפריל והעולם המופלא

הזוכה הגדול של פסטיבל אנסי, מן האירועים החשובים בעולם האנימציה, הוא סרט הרפתקאות תקופתי צרפתי בדיבובם האצילי של מריון קוטיאר וז'אן רושפור, וכפי שאפשר להבין מהתמונה, הצפייה בו חובה לכל מי שאוהב חתולים מדברים, תענוגות חזותיים ואת פריז של שנות הארבעים.

99 בתים

עוד סרט שמגיע לחיפה כשבאמתחתו פרס טרי וחשוב הוא "99 בתים", הזוכה בפסטיבל הקולנוע האמריקאי בדוויל שבצרפת. ראמין בהראני, מן הבמאים היחידים בארצות הברית שטורחים להתעסק בנושאים כלכליים-חברתיים, מעז הפעם להתמודד עם סוגיות מצוקת הנדל"ן במולדתו, ועושה בעזרת סיפור חזק ואפקטיבי ותצוגות משחק מעולות של אנדרו גרפילד ובעיקר של לורה דרן ומייקל שאנון.

קשר דם

זוכה נוסף חם מהתנור – סרטו של הבמאי האיטלקי הוותיק מרקו בלוקיו, שקטף את פרס איגוד המבקרים הבינלאומי בפסטיבל ונציה האחרון. כמו "מעשיית המעשיות" של בן ארצו מתיאו גרונה שכבר הוזכר פה, גם כאן זה סיפור שהשורשים שלו במאה ה-17, והפעם על כומר שנשלח לסחוט וידוי מנזירה חוטאת לכאורה, ומכאן והלאה מתפתחת תעלומה אפלה ומפתיעה.

האורחת

וזוכה טרי אחרון חביב – והפעם פרי עטו של הטורקי מהמט ארילמאז, שיכבד בנוכחותו את ההקרנה בחיפה, מעט לאחר שסחף את פסטיבל מונטריאול. אם "ילדות פרא" שבדיוק עלה לאקרנים בארץ עשה לכם חשק לעוד דרמה על התרבות הפטריארכלית בטורקיה, סרט זה ישביע את תאבונכם.

פרנקופוניה

וזה כבר סרט שדווקא יצא מוונציה בידיים ריקות, להפתעת המבקרים שסברו כי הוא מן הטובים בתחרות. הבמאי אלכסנדר סוקורוב שוב מפגיש בין חיבתו לאמנות ולקולנוע אמנותי, ובמקרה זה מתאר איך נמלטו אוצרות תרבות המערב שבצרפת מציפורני הנאצים. מי שהעריץ את הקולנוען ב"תיבה רוסית", יאהב את התוצאה גם הפעם.

ב"היורד למעלה" שמענו אותו בעברית, כאן נקבל אותו בפולנית, ידייש ואנגלית. איתי טיראן ב"הדיבוק" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

הדיבוק

אם תהיתם איך זה שעוד לא נעשה זוועתון איכות עכשווי על פי המפורסם שבסיפורי הרוחות היהודיים; אם שאלתם את עצמכם למה לא מפיקים קו-פרודוקציות ישראליות-פולניות; אם תמיד חלמתם לראות את איתי טיראן מפטפט בפולנית, ידייש ואנגלית – הנה הסרט בשבילכם!

מחוץ לזמן

לאחר הצלחתו ב"אהבה וחסד", מבסס התסריטאי אורן מוברמן את מעמדו כאחד הישראלים המצליחים בהוליווד בסרט זה, בו מגלם ריצ'רד גיר חסר בית חסר תקווה, שכנהוג אצל הדמויות של היוצר הישראלי-אמריקאי הלוהט, מקבל הזדמנות לגאול את נשמתו.

מנדרינות

אחת האטרקציות הקולנועיות המדוברות של השנה, מפני שהסיפור הטרנסג'נדרי העומד במרכזה צולם כולו באייפון. האם כך נראה עתיד הקולנוע? האם דודות ייצאו מהסרט באמצע ובזעם וירוצו לקופה כדי להתלונן ולדרוש לקבל את כספם בחזרה? התשובה לשאלה השנייה לבטח חיובית.

משיאי הקולנוע. סצנת המראות ב"ליידי משנחאי" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

הליידי משנחאי

ולסיכום – בצד כל הסרטים העכשווים, יקרינו בחיפה גם שלל פנינים מן העבר. יהיו למשל מחוות לקלוד לנצמן ולבמאי האיראני מוחסן מחמלבף, שניים מאורחי הכבוד של הפסטיבל, ואפשר גם יהיה להתענג על "זיכרונות" של פליני, על "רוקו ואחיו" של ויסקונטי ועל עוד קלאסיקות, אבל אירוע השיא בגזרה זו מסתמן כעותק החדש והמשוחזר של "הליידי משנחאי", מטובי המותחנים של אורסון וולס, שסצנת הסיום שלו בחדר המראות היא משיאי הקולנוע בכל הזמנים – וכמובן שלראות אותה על מסך גדול היא משאת נפשו של כל עכבר סינמטקים.

אזהרות

ויהיו כמובן עוד עשרות סרטים בפסטיבל. חלקם, למשל "המתמחה", הקומדיה עם רוברט דה-נירו ואן האת'וויי או "חוקי הפשע", מותחן הגנגסטרים עם ג'וני דפ, יזכו בקרוב להפצה מסחרית בארץ. אז אף שהם מעניינים, אפשר לוותר עליהם בשלב זה. אחרים שווים אזכור וייגנזו לאחר ההקרנות בחיפה, אבל פשוט קצרה היריעה מלהתייחס אליהם. ויש גם כמה שאין מנוס אלא להזהיר מפניהם, במחילה ומתוך מודעות לכך שעל טעם וריח אין להתווכח:

יש גם אכזבות. מתוך "הברית הלגמרי חדשה" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"הברית הלגמרי חדשה", סרט שזכה להצלחה גדולה בקאן ובקופות צרפת, אך מתגלה כיומרני, מעיק ובלתי נסבל – גרסה תיאולוגית בלגית ל"אמלי"; "ארל והבחורה המתה", מהלהיטים הגדולים של פסטיבל סאנדנס האחרון, המשתעשע בצורה מכוערת ודוחה עם סוגיות בסדר הגודל של מחלת הסרטן ואהבת הקולנוע; ו"בראש מורם", שהצטרף השנה לרשימה המפוארת של היצירות הסתמיות והמיותרות שכיכבו במשבצת הפתיחה של פסטיבל קאן.

למרות האזהרות הללו, סביר להניח שגם הם, כמו שאר התוצרים בכרמל, יוקרנו מול אולמות מלאים. פסטיבל חיפה כאן כדי להישאר, ולא שלושה סרטים גרועים ולא שום דבר אחר לא יקלקלו את החגיגה.

שעות ומועדי הקרנה אפשר למצוא באתר המסורבל, החובבני והעילג למדי של הפסטיבל, בו ניתן גם להזמין כרטיסים ולמצוא עוד פרטים על האירוע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully