פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בתחבולות תעשה לך סרט: "סיקאריו" ישחק לכם בראש

      הודות לסצנות מתח ואקשן יעילות, "סיקאריו" הוא אחד מהסרטים שתופסים את הצופים בצוואר ומושכים אותם אל קצה הכיסא. ועוד לא דיברנו על מה שתחשבו לאחר שתסיימו לצפות בו

      בתחבולות תעשה לך סרט: "סיקאריו" ישחק לכם בראש

      ארצות הברית, כהרגלה, נמצאת במלחמה. היא שופכת הרבה מאוד כסף ומשאבים, וחיילים מאומנים היטב, כדי להתערב במדינה ענייה, שבה הם נלחמים נגד כוחות גרילה מפחידים. אחרי וייטנאם ועיראק ואפגניסטן, שכולן כבר קיבלו טיפול קולנועי מקיף, "סיקאריו" מזכיר שהמלחמה הנוכחית מתרחשת קרוב מאוד לבית, ובעצם קילומטרים ספורים מדרום לגבול: זאת המלחמה נגד קרטלי הסמים במקסיקו. ממש לא רחוק מהגבול ובסמיכות רבה למקדונלד'ס המקומי פועלים ארגונים שהיו יכולים ללמד גם את דאעש דבר או שניים על אכזריות, וכוחות אמריקאיים שפועלים נגדם באופן שכרגיל, נוטה לדרוס הצידה עניינים כמו זכויות האזרח וכאלה. זה מסובך.

      עד עכשיו, הטיפול הקולנועי במלחמת הסמים היה בעיקר כרקע לסרטי אקשן פשטניים. הסיפורים האמיתיים על ברוני סמים מקסיקניים נוטים להיות כל כך אכזריים ומוטרפים שאפשר ומתבקש ללהק אותם כרעים בסרטי אקשן, וזה אפילו לא יהיה מופרך. "סיקאריו" הוא השלב הבא – זה שבו הקולנוע האמריקאי מתחיל להסתכל על המלחמה הזאת בעיניים אחרות, מפוכחות יותר, ולשאול שאלות על מה שקורה שם. זה לא שקרטלי הסמים פתאום מוצגים כקורבנות, או משהו; הו לא, הם עדיין מפלצות. אבל גם בצד השני יש כמה אנשים לא כל כך נעימים.

      סיקאריו (יח"צ)
      מי הגיבור הכובש את יצרו ואופיו? (מתוך "סיקאריו", צילום: יח"צ)

      כל זה לא אומר שלא מדובר במותחן טוב. "סיקאריו" אמנם לא בנוי כסרט אקשן גדול מהחיים אלא מחובר יותר אל הקרקע, אבל בכל הנוגע לביצוע של סצנות מתח ואקשן, הוא מדורג גבוה מאוד. מהסצנה הראשונה, שמתעדת הסתערות על בית מחסה באריזונה שמניבה תוצאות שונות מהמתוכנן, "סיקאריו" הופך לאחד מהסרטים שתופסים את הצופים בצוואר ומושכים אותם אל קצה הכיסא. דניס וילנב ("האישה ששרה", "אסירים") משלים כאן שלישייה שמקבעת את מעמדו כרב-אמן של מתח. פעם אחר פעם במהלך הסרט הוא בונה סיקוונס שבו ברור מה הולך לקרות, כולם מתכוננים היטב, ואז משתמש בכל טריק קולנועי בספר כדי למשוך את העסק לאט לאט, נותן לכם להתבשל היטב, לפני שיגיעו היריות, אם יגיעו. הסרט ניגש למלחמה מהצד האמריקאי, שהוא תמיד מאומן ומצויד היטב, ובעל סיכוי מצוין לצאת חיים מכל התקלה – ובכל זאת, ואולי בשל כך, מצליח לגרום לעצבנות ופרכוסים.

      גיבורת הסרט היא סוכנת FBI בגילומה של אמילי בלאנט, שמצורפת לכוח משימה מיוחד, בהנהגתו של שמוק בגילומו של ג'וש ברולין, וכולל גם מקסיקני מסתורי ומפחיד בגילומו של בניסיו דל טורו. בלאנט המצוינת עושה כאן את מה שעשתה ב"קצה המחר": היא קשוחה אבל חוששת, חזקה אבל לא חסינת כדורים, ומהווה דמות שיכולה גם לכסח לרעים את הצורה וגם לגרום לנו לתהות ביחד איתה כשהיא אבודה.

      סיקאריו (יח"צ)
      לא חסינת כדורים, כן חזקה (מתוך "סיקאריו", צילום: יח"צ)

      הטוויסט המעניין בסרט מתרחש לקראת סופו – כשמתברר שבלאנט היא לא גיבורת הסרט, אחרי הכל. אל תוך הסיפור הריאליסטי נכנסת פתאום עלילה אחרת – כזאת שמזכירה הרבה יותר סרט אקשן מהזן המצוי. אבל ההקשר שבו הקטע הזה מופיע משנה לחלוטין את התמונה – ועלול להישאר איתכם גם אחרי הצפייה, ואולי לחשוב באופן קצת שונה על סרט הבום-בום-הרגתם-לי-ואהרוג-לכם הבא שתראו. מי היה מאמין, סרט מתח-אקשן שממש עשוי לעורר מחשבה?! רק על זה מגיע לדניס וילנב ולאמילי בלאנט איזה חצי אוסקר.

      ומה אתם חשבתם על "סיקאריו"? ספרו לנו בתגובות