בהתחשב בביתה, "חיים חדשים" היא תוכנית מושלמת. מתאימה כמו כפפה ליד נגועה בצרעת. ביתה של "חיים חדשים" הוא הטלוויזיה המסחרית ולמרות שנדמה שהיא מזכירה לישראלים שעליהם לחסוך בכסף ולא לקנות את כל מה שהפרסומות מציעות, הדוקו-ריאליטי החדש מבית ציפי ברנד פרנק מגשימה את מה שעומד בבסיס הטלוויזיה המסחרית: ניפוח בלון מלא בכלום שמתפוצץ ברעש קטן. הבטחות שבהן אפשר רק לשחות.
"חיים חדשים", לפי הגדרתה, פוגשת משפחות שנקלעו למשבר ומציעה להן להשתתף בניסוי במסגרתו חייהן יוכלו להשתנות. כבר כאן מורמת גבה. האם לא כל המשפחות הישראליות נמצאות תחת איום קיומי כבר כמה עשורים? בכל פרק נפגוש משפחה שחייה, ולא ברור איך זה קרה כי אנחנו חיים בארץ שזבת חלב, דבש ויידוי אבנים באופן קבוע, לא מושלמים. יש מינוס בבנק, הקירות מתקלפים, העבודה לא להיט. "חיים חדשים" מציעה למשפחות רילוקיישן בן שבוע שכולל דירה ועבודות חדשות. בתוכנית הראשונה למשל, עברה משפחת אבא מתל אביב לקריית מוצקין. לא ברור מה עדיף יותר: לחיות במינוס בתל אביב או לחטוף סרטן בקריות.
למעשה, מדובר באנשים בוגרים שגילו, מי היה מאמין, שהם צריכים לשלם חשבונות. ברנד פרנק מגיעה לביתם משל היתה אלון גל שדהר בימי "משפחה חורגת" ומעבירה אותם שיימינג מצולם מול כל המדינה. זה מכמיר לב אבל גם מעצבן כי באמת אין שום סיבה שאנשים לא יציצו מדי פעם בחשבון הבנק שלהם ויבינו שמינוס הוא לא דרך חיים ושאף אחד לא החליט שכולם חייבים לגור בבית צמוד קרקע בתל אביב. אם התחושה הזו מוכרת לכם זה בגלל שבעבר הלא רחוק, נישאות על גבי המחאה החברתית, פורסמו בכלי התקשורת ("כלכליסט" למשל) כתבות בהן הציגו משפחות ישראליות את הדירות בהן הן חיות, התלוננו על מצבן הכלכלי וזכו למאות טוקבקי נאצה. האנשים מהעיתון ומפייסבוק קיבלו מצלמה והחלו לזוז. שלב טבעי באבולוציית השיימינג.
אבל האנשים שמופיעים ב"חיים חדשים" הם לא הסיפור המעניין. הם אולי מגיעים לשפל חדש של טינופים הדדיים (למען השם, הילדים שלכם משתתפים בתוכנית. הם לא צריכים לראות אתכם בוגדים נפשית בבני הזוג בערוץ 2) אבל אפשר להבין אותם. הסיפור המעניין הוא גם לא זה שבמחצית השנייה שלה, "חיים חדשים" הופכת להיות משעממת ודביקה כי הניתוח האישיותי של האנשים האנונימיים האלה לא ממש מעניין את הצופה הממוצע שרק רוצה לדעת כמה שכר דירה המשפחה הזו שילמה. ובכלל, נניח והמשפחות בוחרות לעזוב את הדירות ואת מקומות התעסוקה הקודמים, מי משפה את בעלי הדירות? ואת הבוסים?
יותר מש"חיים חדשים" היא דוקו ריאליטי, היא מראה שמופנית כלפי החברה הישראלית בשנת 2015. "חיים חדשים" שואלת את המשפחות כמה הן מוכנות להתגמש כדי לצאת מהבור אליו נקלעו ומפנה את השאלה, בלי להתכוון בכלל, גם כלפי הציבור הישראלי. עשרות שנים של סטטוס קוו מול הדתיים ומול המדינות הערביות השכנות גרמו לישראל לשקוע באוברדראפט מוסרי. עוד קצת ובדיוק כמו המשפחות ב"חיים חדשים", עתידה של ישראל יהיה עגום ושחור. מנטרת "יהיה בסדר" שזוכה לליווי צמוד של טמינת ראש בחול לא תוכל לשרוד עוד זמן רב.
הדרך בה הסתיימה התוכנית הראשונה של "חיים חדשים" לא אופטימית. בני משפחת אבא שגילו כי למרות שהם בני העם הנבחר, עליהם לעבוד עבור משהו בחיים האלה, בחרו לעזוב את תל אביב לטובת רמת גן. לא לטובת הפריפריה הזולה אלא לטובת עיר לווין יקרה גם כן. משפחת אבא היא הישראלי הממוצע. הוא לא רוצה פתרון סופי או, רחמנא ליצלן, להזיע כדי לשנות חייו, הוא מעדיף להישאר מקובע ולבנות חומת הפרדה שתגן עליו לזמן קצר. מה יהיה אחר כך? יהיה בסדר. ככלות הכל, המשבר האיראני לא עומד להיעלם בעשורים הקרובים ותמיד יהיה אפשר להגדיל את המסגרת.
ומה אתם חשבתם על "חיים חדשים"? ספרו לנו בתגובות