"האנשים התרגלו לראות קולנוע פלסטיני שכולו ירי, אקשן, צבא, מחסומים", אומר מוראד איסמעיל במהלך הסרט התיעודי עליו, "נון וזייתון" שביימה הפלסטינית אמטיאז דיאב. הסרט אודותיו אינו עונה להגדרה זו. אין בו ירי ודם. יש בו עידון, רוך ופיוטיות. אני אומר זאת לדיאב, במהלך הריאיון עמה לוואלה תרבות שנערך באנגלית, והיא לפתע משיבה לי באמירה בעברית: "מים שקטים חודרים עמוק". ואז שבה לאנגלית: "מישהו אמר לי את המושג הזה בעברית. ככה זה נוגע יותר, זה נוגע יותר כי זה שקט, זה פואטי וזה אהבה. אנחנו לא זועקים ב'נון וזייתון'. אנחנו מדברים לאט ואנחנו לוחשים. כשצועקים עלינו אנחנו לא מקשיבים. אתם הרי לא תרצו לראות את האימה שאתם עשיתם בידיכם. אבל אם אלחש באוזניכם (אומרת את המילים הבאות בלחישה - ש.ב.) 'אתם משוגעים? אתם מטורפים? למה? למה? מה עשיתם?' - אז אתם תקשיבו. ואני חושבת שב'נון וזייתון' מקשיבים. רואים ומרגישים. כמקשיבים יש זמן להרגיש. כשצועקים, לא מקשיבים ולא מרגישים".
מוראד הוא אדם שאהבת הקולנוע טבועה עמוק בנפשו. הוא הציב לעצמו משימה להביא את הקולנוע הפלסטיני לפלסטינים הנמצאים בקהילות מרוחקות ומבודדות בגדה המערבית. הדוקומנטריסטית דיאב מלווה אותו במסעו במכוניתו עם המקרן והסרטים בין הגבעות, הוואדיות והכפרים. הפלסטינים, במקומות שבהם אין בתי קולנוע, שמחים מאוד לקראת מוראד. בעודו נוסע בדרכי העפר העקלקלות, למשל של מחנה הפליטים עקבת ג'בר, הוא מזמין בעזרת מערכת הכריזה את התושבים להגיע להקרנה בשעה חמש של הסרט "חיפה" בכיכובו של מוחמד בכרי, שצולם ברחובות המחנה לפני 20 שנים. "הזדמנות בלתי חוזרת שלא כדאי לפספס!", הוא מכריז. כמובן שכל אנשי מחנה הפליטים באו באותו היום בחמש לראות את הסרט, ובהם אום אל סעיד המתגוררת במחנה ושיחקה בסרט. ברחבת עפר שוממה מוראד פורש על מכוניתו את בד המסך הנייד. התושבים באים עם כסאות מבתיהם. הם לא רוצים ללכת הביתה בתום ההקרנה. הם רק רוצים לרקוד ולשכוח.
אמטיאז דיאב מגדירה את עצמה כ"פלסטינית שחיה בישראל". היא גרה בטמרה שבגליל התחתון, יש לה אזרחות ישראלית, אבל גם יש לה בית ברמאללה, וכאמור היא רואה בעצמה פלסטינית. היא יוצרת קולנוע, עיתונאית, כותבת וצלמת שעבדה בין השאר בתחנת הטלוויזיה של אל ג'זירה ובתחנת הרדיו של ה-BBC בערבית, וכן היא פעילת זכויות אדם. במקביל להקרנותיו בפני הקהל הערבי, הסרט "נון וזייתון" כעת מוצג גם בפני קהל יהודי, והעיתוי לכך אינו מקרי: מחר (ה-21 בספטמבר) יחול יום השלום הבינלאומי. הערב (ראשון) הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב, ובתום ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות דיאב, סמיר חולילה והעיתונאית והיוצרת הדוקומנטרית ענת סרגוסטי. "זה סרט פיוטי שלא ראיתי כמותו על הסכסוך. אני חשבתי שהסרט הוא במידה רבה על זיכרון", אומרת סרגוסטי לוואלה תרבות, "גם מי שומר את הזיכרון וגם איך מראים את הזיכרון בכלל. כי מה שמוראד בעצם עושה זה לעבור מכפר לכפר ולהראות לתושבים את עצמם, בכל מיני קטעי סרטים. ובעצם הוא מנסה להפגיש אותם עם הזיכרון של עצמם. זה בעצם סרט ששואל למי שייך הזיכרון, ומי יכול לספר את מה שקרה בעבר. זה בעיקר נכון לעם הפלסטיני, שאין לו מוסדות מסודרים שמשמרים את הזיכרון, כמו שלנו יש את גנזך המדינה, ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל, אוניברסיטאות ומוסדות שמשמרים את הזיכרון הקולקטיבי".
"נכון, זה גם סרט על זיכרון", מסכימה דיאב כשאני מציין בפניה את הדברים שאמרה לי סרגוסטי. "אבל בסרט יש סיפורים נוספים. יש בו מסר חזק מאד לשלום, מסר חזק לפלסטינים על התדמית שלהם בעולם. העיתונות עושה דה-הומניזציה לפלסטינים והסרט הוא נקמה לעיתונות הזאת. הוא מחזיר לפלסטינים את הפנים האנושיות. מישהו אחר אמר שהסרט לקח אותו למסע שמעולם לא היה בו, ושהוא מעולם לא ראה את הפלסטינים בצורה כזו. הרגשתי את האוויר, את הרוח ואת היופי בפלסטין. הסרט מספר סיפור על פלסטין בדרך חדשה. יהודי אמר לי שזו הפעם ראשונה שאמרו לו שהוא לא אנושי כישראלי, אבל בלי להרוג אותו, בלי לכוון אליו רובה ובלי סכין בלב".
- מה את רוצה שהצופה היהודי ייקח מהסרט הזה?
"אני רוצה שירגישו את הצד השני ויקשיבו לצד השני. לראות שהפלסטינים הם אנשים יפים, אנושיים, אוהבים, בוכים וצוחקים. הם ללא ספק האנשים הכי טובים שיש. הם אנשים יפים. אתם הורגים יופי. אי אפשר להרוג יופי. תפסיקו להרוג יופי. הפלסטינים האלה נדיבים, נחמדים, אתם אוכלים אצלם, אתם אוהבים את האוכל שלהם, אתם מקשיבים למוזיקה שלהם ואוהבים אותה. ואז אתם הורגים אותם, כובשים אותם, זורקים אותם מהבתים שלהם. תקשיבו להם, תסתכלו עליהם. איך אתם קוראים לעצמכם אנושיים? אתם לא רואים אותם. איך אתם קוראים לעצמכם אנושיים כשאתם אוכלים את האוכל שלהם, וזורקים אותם מהאדמה שלהם? הם קיבלו אתכם כשהגעתם מאירופה. חלקכם היו כל כך רעבים, שיש נשים שהניקו בשבילכם. יגאל אלון ינק מאישה ערבייה מטמרה. הוא גדל בטמרה. אז איך הנשים האלה, שהאכילו אתכם והניקו אתכם, איך אתם זורקים אותן מאדמתן? איך אפשר להרוג יופי ולקרוא לעצמכם אנושיים? אני לוחשת את המסר שלי. אתם חייבים לאהוב אותי אם אתם אנושיים. אני רוצה לפתוח את הראש, דרך לחישת המילים הפואטיות, כדי שיקשיבו ויפתחו את הלב. ואז אולי נתחיל לדבר, זה מסר לשלום, מסר אהבה, מסר לאושר".
- האם יש לך ביקורת רק כלפי ישראל או גם כלפי החמאס? החמאס כידוע נוהג באלימות קשה ומזוויעה גם כנגד בני עמו, ובין השאר מהלך אימים על אמנים פלסטינים רבים.
"אני חושבת שהאנשים האלה נוצרו על ידי ישראל. כמו שבין לאדן נוצר על ידי אמריקה. אתה לא יכול ליצור חיה ואז להתלונן, אתה לא יכול ליצור חיה ואז להגיד הם 'משוגעים', 'למה הם נהיו כאלה'? ישראל אפשרה לחמאס לגדול, להתחזק ולהפוך למה שהוא נהיה".
- חיית שנים רבות באירופה. מה הניע אותך לשוב לכאן?
"באירופה עבדתי, למדתי, דאגתי שלילדיי יהיה חינוך טוב מאוד. אבל מהמקום הזה באמת אכפת לי. אני זוכרת שפגשתי בכנס בוינה את אמיל חביבי (סופר, עיתונאי, חבר כנסת וחתן פרס ישראל לספרות ערבית ש.ב). הוא הכיר את הספר שלי על יפו וגם דברים אחרים שכתבתי. הוא אמר לי: אם את רוצה לזכות בהכרה בעבודתך את חייבת תמיד לכתוב בארץ שלך. אם תחזרי לארץ שלך, תהפכי להרבה יותר חשובה מאשר כאן. אני מאמינה שהוא צדק".
לפני כשנה פרצה פרשת סוהא עראף, שתחילתה היתה כשהבמאית הערביה בעלת האזרחות הישראלית שקיבלה כ-2 מיליון שקלים ממוסדות מדינת ישראל למימון סרטה "וילה תומא", ולאחר מכן הציגה את סרטה כפלסטיני בפני פסטיבל ונציה. פרסום הסיפור בוואלה תרבות עורר סערה גדולה, ובעקבות כך בין השאר דרש משרד התרבות מקרן הקולנוע הישראלי להחזיר את כספי התמיכה שניתנו לעראף. מה חשבת על הפרשה, אני שואל את דיאב. "אני חושבת שהיא לא היתה צריכה לקחת כסף מישראל. אם היא מגדירה את עצמה כישראלית ולקחה את הכסף, שתרשום את השם של ישראל. אני מגדירה את עצמי כפלסטינית שגרה בישראל. אני לא רוצה לקחת את הכסף שלכם. עדיין לא. לא לפני שתפסיקו לרסק את אנשיי בגדה המערבית ובעזה. אם את לא מוצאת כסף, אל תעשי את הסרט. למה את רוצה לקחת את הכסף ולהיכנס לדיון הזה? למה? אני לא רוצה את הכסף הזה. הם מכים אותי בחיי, הם מכים אותי בדמיוני, הם גנבו הכל ממני עם הכסף הזה. לא לוקחים כסף מהאויב".
- את אופטימית או פסימית באשר לסיכויי השלום במקום הזה?
"הבעיות שלנו, הפלסטינים והישראלים, הן התקשורת והפוליטיקה. נתניהו לא רוצה שלום, כי הוא יאבד כוח. אבל אם תהיה החלטה אמיתית לעשות שלום באדמה הזאת ייקח חצי שנה או שנה לשנות את הדעה של כולם. אנחנו יכולים לדבר עד הבוקר, לצחוק, להבין אחד את השני. היית מאמין? אני מהצד השני, ואתה ואני יכולים לדבר, לקבל זה את זו, להתארח אחד בבית של השניה, לאכול ארוחת ערב, לשתות יין ולעשות כיף. שיילכו לעזאזל הפוליטיקאים. אנחנו יכולים לרקוד ביחד. אני פוגשת את חבריי היהודים במסיבות ריקודים, וזה מדהים. אנחנו יכולים לצחוק ביחד!"