פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סמנר מובד און: ריאיון עם ברנרד סמנר על האלבום החדש של ניו אורדר, "Music Complete"

      לרגל צאת האלבום החדש של ניו אורדר, מסביר ברנרד סמנר למה כנראה לא יופיעו בישראל ולמה לא צריך להפוך את ביתו של איאן קרטיס למוזיאון, ומגלה איך כמעט שבר את רגלו לצלילי 'בלו מאנדיי'

      ברנרד סמנר יושב מולי בחדר מלון פריזאי ונע בחוסר נוחות. זה אחד הימים החמים בתולדות עיר האורות, אבל מה שמפריע לו אינו השרב הכבד, אלא משהו אחר לגמרי. "אני צריך את התה שלי", המוזיקאי מתלונן ומייחל לספל המהביל בשעה שהקירות ממשיכים לבעור. "אני אנגלי, ועוד לא שתיתי תה היום, כי משום מה בלתי אפשרי להשיג אותו במלון הזה, וזה מצב מאוד משונה לאנגלי, להתחיל את יום העבודה בלי תה".

      הפגישה התקיימה באוגוסט האחרון במסגרת סבב ריאיונות של המוזיקאי הבריטי לקראת צאתו בימים אלה של "Music Complete". זה אלבום האולפן העשירי של להקתו, ניו אורדר, והראשון שהוקלט בלי אחד מחבריה המייסדים והמובילים, פיטר הוק - גלגול נוסף של ההרכב שמלכתחילה תחילתו בטלטלה; כזכור, הוא הוקם על חורבות ג'וי דיוויז'ן, שהתפרקה לאחר התאבדות הסולן איאן קרטיס. כעת מרכיבים את הלהקה סמנר, החבר המייסד סטיבן מוריס וזוגתו ג'יליאן גילברט, וכן פיל קנינגהם וטום צ'פמן.

      העבודה של כל אלה ב-"Music Complete" עוררה ציפיות, אך גם חששות: הרי זקנתן של להקות ותיקות רבות מתקשה לכבד את נעוריהן, בטח כשההרכב שלהן עובר תמורות. למרבה השמחה, האלבום מפתיע לטובה – אולי אין מדובר באחת מיצירות המופת של ניו אורדר, אך הוא בהחלט משכיל להביא לידי ביטוי רעיונות יפים, שיוצאים לפועל ברמה הגבוהה ביותר. התוצאה שמחה, נקייה, רהוטה ומרקידה. נראה כי סמנר לגם את כל כוסות התה שהיה זקוק להן לפני הכתיבה שלה.

      "אכן, כתבנו את האלבום הזה בחורף", אומר סמנר באשר לקשר בין מזג האוויר והמוזיקה שלו. "קשה לי לכתוב ביום כזה. כשהשמש זורחת והשמים כחולים, אני לא יכול להסתגר בחדר, אני רוצה להיות בחוץ כמו כולם, ללכת לקנות מצרכים וכדומה. אבל בימי החורף במנצ'סטר, בה אנחנו גרים, מחשיך כבר קצת לפני ארבע אחר הצהריים, וזה טוב למוזיקאים, כי בימים האלה אין מה לעשות, חוץ מלשבת בחושך ולכתוב מוזיקה. אני זקוק לחשכה הזו בשביל לעבוד – מבחינתי יצירה היא כמו חלום, אז אתה חייב את האפלה, ואסור שיהיו הסחות דעת. יש לנו קופסה במוח, אבל היא ממש קטנה ומתחבאת ממש בקצה שלו, אז היא לא נפתחת סתם כך – צריך נסיבות מיוחדות כדי לפתוח את המנעול העקשני שלה".

      קליפ ראשון מהאלבום החדש

      החלטת הפעם ללכת על סאונד אלקטרוני, פחות מבוסס על גיטרות. מראש אמרת שזה יהיה הכיוון, ומהאזנה לאלבום, כך אכן קרה.

      "נטיית הלב שלי היא תמיד לכיוון האלקטרוני, וזה גם מה שהקהל אוהב. הייתי זקוק לקצת הפסקה מזה באלבומים קודמים, לקחת חופשה מכל הסינתייסזרים והמחשבים, אבל עכשיו הרגשתי שזה זמן טוב לחזור אליהם ולהתחבר מחדש לשורשי הדאנס שלנו. אני מרגיש שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. כשחיברתי חזרה את הסינת, אמרתי לעצמי 'הו יה, גרייט, יה', זו היתה תחושה מרעננת, של לידה מחדש. זה טוב להתנתק מדברים כדי לחזור אליהם אחר כך".

      לא חשבת אולי להוציא את האלבום תחת שם אחר? שלא יהיה עליכם את המעמסה הזו של מבחן ה"איך ניו אורדר נשמעים בלי פיטר הוק"?

      "לא, למה שנעשה את זה? לא הרגשתי שום מעמסה או לחץ. אני אף פעם לא חושב על מה אנשים אחרים יחשבו. אנחנו עושים מוזיקה לעצמנו ומקווים שאחרים ירצו להצטרף למסע שלנו. אתה לא יכול להטריד את עצמך יותר מדי במחשבות של אחרים, אחרת פשוט לעולם לא תוכל לעלות על במה ולהופיע מולם".

      אתה זוכר את הפעם הראשונה שעלית על במה והופעת?

      "הו בטח. הרגשתי כאילו שאני על הירח, מסתכל מלמעלה על כדור הארץ. מובן שכיום, אחרי כל השנים, אני כבר לא לחוץ כל כך, אבל עדיין יש בי קצת התרגשות בכל פעם שאני עולה על במה, אחרת לא הייתי אנושי. אני גם חושב שאתה חייב את העקצוץ הזה, כי זה מזריק לך מן האדרנלין הנדרש להופעה".

      ניו אורדר (יח"צ)
      WTF זה BDS? ניו אורדר בהרכבה הנוכחי (צילום: יח"צ)

      בזמנו, פיטר הוק אמר לעמיתי עינב שיף שהיה חשוב לג'וי דיוויז'ן להופיע בישראל, כדי להדוף את הטענות המקובלות על כך שהיתה לכם איזושהי זיקה חלילה לתנועה הנאצית. בסופו של דבר לא הסתייע, וגם ניו אורדר עדייין לא הגיעה להופיע, אף שיש לכם מעריצים רבים בארץ. האם יש סיכוי שנזכה לראותך אצלנו?

      "מה המקום הטוב להופיע בו בישראל? האם יש איזשהו פסטיבל? השיטה של ההופעות עובדות ככה: כדי שזה יהיה משתלם כלכלית, אנחנו צריכים להופיע בפסטיבל גדול אחד, או לקבוע כמה תאריכים באותה מדינה או בכמה מדינות קטנות שמחוברות גיאוגרפית. אני חושב שנפסיד כסף אם נצטרך להטיס את כל הציוד והכל רק בשביל הופעה אחת בתל אביב. בכל מקרה, בעיקרון לא אנחנו קובעים איפה נופיע, אלא המנהלים שלנו. הם באים ואומרים 'ביקשו שתופיעו פה', 'ביקשו שתופיעו שם', ואז בונים את המסלול שיהיה הכי נכון פיננסית ולוגיסטית".

      ויש גם שיקולים פוליטים בתכנון הזה? האם החרם התרבותי על ישראל זה משהו שאתם לוקחים בחשבון? לפעילות של ה-BDS תהיה השפעה?

      "מה זה ה-BDS? אני לא מכיר. אני חושב שיש לנו מספיק צרות פוליטיות באירופה. אני לא מכיר מספיק את המצב במזרח התיכון כדי להגיב עליו. זה משהו שאתה צריך לקרוא עליו, להתמצא בו, כדי להתייחס אליו, ולמיטב הבנתי, זה סיפור ארוך שמתחיל כבר ב-1948 עם הבריטים. למען האמת, אין לי מושג איך הסכסוך התחיל ואיך מדינת ישראל נוסדה. גם להרבה אנשים אחרים אין, ובכל זאת הם אומרים את דעתם בנושא, בהתבסס על מה שהתקשורת הזינה אותם. זה דבר לא מלומד לעשות: כדי לדון בהווה אתה צריך לדעת מה קרה בעבר, ואנחנו לא יודעים מה קרה בעבר".

      ברשותך, עוד שאלה ישראלית, אם כי לא פוליטית: שמעת על כך שהפרסומאי הדר גולדמן רכש את ביתו של איאן קרטיס זצ"ל, ויש מחשבות גם על להפוך את המקום למוזיאון.

      "כן, שמעתי על כך. זו סוגיה קשה. בשבילי, 'הבית של איאן קרטיס', זה לא המקום בו איאן חי, זה המקום בו איאן מת.

      "ביליתי בזמנו ערב אחד במקום הזה, ולא נהניתי מכך. האווירה שם... בכל מקרה, אלמנתו של איאן ובתו לא היו רוצות שהמוזיאון יקום, וצריך לכבד את הרצונות שלהן. זה גם לא מיקום טוב למוסד כזה, כי אין שם איפה לחנות. עם זאת, אני יכול להבין למה אנשים שכל כך אהבו את ג'וי דיוויז'ן, משתוקקים למשהו שיאפשר להם חיבור פיזי לאיאן ולחיים שלו. כרגע, חוץ מהמצבה שלו, אין שום דבר כזה, וזה טבעי לרצות שיהיה. אז יש שני צדדים למטבע ואפשר להבין את שניהם, אבל בסופו של דבר, כשמעמידים אותם אחד מול השני, אני חושב שהעמדה של המשפחה היא המכריעה בסיפור כזה".

      עוד קטע מוצלח מהאלבום החדש

      כמו רוב ריאיונות הקידום מסוג זה, השיחה עם סמנר אמורה להיות קצרה למדי. אך איתרע מזלי ואשת יחסי הציבור שלו הלכה לאיבוד בין הסמטאות שליד מרכז פומפידו בחיפושיה הנואשים אחר תה. אני מנצל את הזמן שהתווסף כדי להציג לו כמה שאלות שלא קשורות למוזיקה, ומספר לו על חבר, חסיד מושבע של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, ובדיוק כמוהו אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד, שתמיד היה אומר - יש עובדה אחת על איאן קרטיס שאסור לדבר עליה, וזה שאהד את מנצ'סטר סיטי.

      סמנר, בן 59, נשוי בשנית ואב לארבעה ילדים, לא מחייך במהלך הריאיון ולו פעם אחת. לא כתוצאה מהבדיחות שלי ולא כתוצאה מהבדיחות שלו. גם זה לא מצחיק אותו, אבל כן גורר התייחסות ארוכה ממנו: "האמת שאני כבר לא כל כך רואה כדורגל. קודם כל, כי אשתי גם כן אוהדת של סיטי, וזה יוצר בעיות בבית. בעיות קשות – צרחות, דמעות ולפעמים אפילו אחד מאיתנו מכבה לאחר את המסך באמצע המשחק. חוץ מזה, כל העסק כבר פחות מעניין אותי, בגלל כל הכסף והשחיתות. אתה תגיד לי שזה סתם תירוץ ושהסיבה האמיתית היא כי סיטי פתאום נהיו טובים יותר מיונייטד. אני מבטיח לך שזה לא העניין. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה זה מתנהל כיום"

      בוא נדבר גם על קולנוע. איך אתה מרגיש כשאתה שומע שירים שהיית מעורב בהם בפסקולים של סרטים. נגיד ב"מרי אנטואנט" של סופיה קופולה – זה לא היה מפתיע, לשמוע כך פתאום את "Ceremony" באמצע דרמה על צרפת של המאה ה-18?

      "האמת היא שאף פעם לא ראיתי את הסרט. שלחו לי דיסק עם הפסקול, אבל את הסרט לא ראיתי. אולי אצפה בו עכשיו באמת. יש לי יום חופש כעת, ואני אוהב לנצל את הימים האלה לצפות בסרטים. לפעמים צריך לנקות את הראש ולא להקשיב למוזיקה כדי לתת קצת מנוחה לאוזניים. ככל שאתה יותר עובד על מוזיקה בעצמך, כך אתה פחות מקשיב למוזיקה של אחרים. אז במקום זאת אני צורך קולנוע, אם כי לצערי אנחנו כבר לא יכולים ללכת לאולם ליד הבית, כי יש בו מגפה של ג'וקים".

      ויש גם סרטים עם הדמות שלך. רוב האנשים לא זוכים שיגלמו אותם ולו פעם אחת. אותך כבר גילמו פעמיים. גם ב"קונטרול" וגם ב"אנשי המסיבות". איזה מהם אתה מעדיף?

      "שניהם לא באמת עליי. 'קונטרול' זה על איאן, ואותי דחקו הצדה. 'אנשי המסיבות' זה יותר על טוני ווילסון ועל פקטורי רקורדס, וגם שם הדמות שלי שולית למדי, אם כי אני חייב לציין שג'ון סים עשה עבודה טובה בתפקיד שלי. יום אחד אולי אקבל סרט משלי. 'ברנרד סמנר: הסרט', אבל אתה יודע מה, אני לא בטוח שהייתי רוצה בזה. לא יודע אם בא לי שמישהו יגלם אותי בתפקיד הראשי. כתבתי אוטוביוגרפיה, זה מספיק".

      אגב כתיבה, יש אינספור דיונים על הטקסטים של ניו אורדר. יש מעריצים שטוענים שזה פשוט לא הצד החזק שלכם. יש כאלה שמקדישים שעות לניסיון להבין אותם כהלכה. כשאתה כותב שיר, אתה מכוון מראש שיהיה דו-משמעי?

      "אני חושב שהמילים כותבות את עצמן. הטובות שבהן מגיעות מן התת-מודע. שואלים אותי לפעמים, 'למה התכוונת', 'האם זה באמת קרה לך', 'האם כך אתה באמת חושב'? אולי כן ואולי לא. קשה לי להגיב לזה, כי אני אפילו לא מרגיש שיש לי אחריות על זה. הכל אוטומטי. השירים הכי טובים כותבים את עצמם. התחושה היא שאני רק עומד בצד ומסתכל על המילים כשהן נכתבות, ואז התפקיד שלי הוא לומר 'אני אוהב את זה' או אני 'לא אוהב את זה'. זה כאילו שאני העורך, לא הכותב בעצמו".

      הקלאסיקה הגדולה מכולן של סמנר

      בוא נעבור מהאלבום לשלב הבא, שזה סיבוב ההופעות שלו. ודאי תרצו להציג בו את החומרים החדשים, אבל הקהל מצפה גם לשמוע להיטים. איך מוצאים את האיזון?

      "הו יה, אתה חייב למצוא את האיזון הזה. ברור שנרצה לנגן שירים מן האלבום החדש וברור שגם ננגן אותם, נגיד משהו כמו חמישה מהם, אבל ברור גם שהקהל ירצה מן הקטעים הישנים יותר, וזה רצון שחייבים לכבד. לא מזמן הופענו בווינה ומישהו אמר לי שכבר עשרים וארבע שנה לא היינו שם. אז אמרתי לעצמי 'אם כך, אנחנו חייבים לנגן את 'בלו מאנדיי', כי בכל זאת עברו עשרים וארבע שנה מאז הפעם שעברה. אנשים גדלו עליו, אתה לא יכול לא לנגן להם אותו. חוץ מזה, בלי קשר, אלה שירים טובים ואנחנו אוהבים אותם, אז גם אין לנו שום דבר נגד לנגן את 'בלו מאנדיי', למשל".

      למה אתה חושב שדווקא 'בלו מאנדיי' צבר כזה מעמד?

      "זה לא השיר האהוב עליי. בהחלט לא. התואר הזה שמור אצלי ל-'Temptation' - הוא יותר רוחני ויותר נוגע ללב. אבל 'בלו מאנדיי' הוא שיר מרים. אין ספק בכך. איזה ביט יש לו. אני מדמיין אותו כמעין תיבת הילוכים מוזיקלית, ואיך שהוא מעביר מהילוך להילוך! טה טה טה טה! טה טה טה טה! הוא כמו מעין מכונה לרקוד לצלילים שלה, ואנשים אוהבים לרקוד. הוא עדיין נשמע טוב במועדונים. לפני כמה שנים הייתי על רחבת הריקודים במועדון. פתאום שמו את 'בלו מנדיי'. אמרתי לעצמי 'טוב, אני לא רוקד את השיר שלי', אבל הייתי לכוד, כי השיר הרים את כולם והרחבה כבר היתה מלאה ובאטרף. ניסיתי לברוח, ונתקלתי בשולחן קפה שמישהו משום מה העמיד באמצע שלה. כמעט שברתי את הרגל. זו היתה יכולה להיות כותרת מדהימה בשבילך, לא? 'ברנדר סמנר שבר את רגלו לצלילי 'בלו מנדיי'. זה כאילו שכריש יטרוף את דמיאן הרסט".

      אגב, לסיום, אתה יודע שהשיר פופולרי גם בישראל, אפילו שלמילים אין בעצם הרבה משמעות. אנחנו הרי מתחילים את שבוע העבודה ביום ראשון. אז יום שני הוא סתם עוד יום גרוע, לא משהו מיוחד.

      "הא נכון, אצלכם שבת זה יום המנוחה. טוב, אולי נקליט פעם גרסה מיוחדת לישראל: 'בלו סאנדיי'".

      ולאחר הבטחה זו, דופקת אשת יחסי הציבור בדלת, ובידיה הסימן לכך שהריאיון הסתיים – ספל התה. בדרכי החוצה אני עוד שומע את סמנר לוגם ממנו. "יש לתה צרפתי טעם של חרא", הוא אומר, "אבל אפשר להתחיל את היום".

      את האלבום "Music Complete" ניתן להשיג בארץ בהוצאת לב גרופ מדיה.