לידיעת מי שעזב את המזרח התיכון בעת האחרונה: "ערס פואטיקה" היא סדרת ערבי שירה אותה ייסדה המשוררת עדי קיסר בראשית 2013 והשתתפו בה בין השאר המשוררים רועי חסן, תהילה חכימי ושלומי חתוכה. חבורה זו הוציאה שתי אסופות שירה בעריכת קיסר והיא הוגדרה בתור "הגל המזרחי החדש של השירה העברית". הביטוי "ערס פואטיקה" משמש גם כדי לתאר שירה מזרחית עכשווית. קיסר עצמה הוגדרה באחרונה ב"הארץ" בתור "המשוררת המשפיעה והבולטת ביותר כיום בישראל". בעוד שבתקשורת רוממו, שיבחו ופיארו את חבורת "ערס פואטיקה", אף אחד מכוכבי הפופ הים-תיכוני המוכרים לא ביצע עד כה את אחד השירים של חבורת "ערס פואטיקה". זוהי אחת הדוגמאות הבולטות לכך שבעידן זה, בזמר הים-תיכוני הפופולרי מתרחקים כמו מאש מהבעת מחאה חברתית ופוליטית.
התעלמות כוכבי קיסריה מחבורת עדי קיסר עוררה כעס בזמר והיוצר הוותיק יוני רועה, שחתום בין השאר כיוצר על שיר המחאה הענק "איזו מדינה" לצד אלי לוזון, מבצע הלהיט. "הזמרים הים-תיכוניים הפופולריים לא אימצו שירים של חבורת 'ערס פואטיקה' כי לצערי הרב הם מתעסקים בייצור של טקסטים שהמטרה שלהם היא לקלוע למכנה המשותף הכי נמוך שיש בקהל הישראלי הים-תיכוני, לא דורשים ממנו העמקה, לא מנסים להגיע לטקסטים של משוררים ולא רוצים לחנך אותו לשפה יותר עשירה", אומר לנו רועה. "כל מה שמעניין את הזמרים הים תיכוניים זה לייצר כמה שיותר ולהשקיע כמה שפחות. הם לא מעריכים את הקהל שלהם, ולכן בחיים לא יהיה קשר ביניהם למשוררים הנפלאים שציינת. אף פעם לא יהיה קשר בין הזמרים הפופוליסטיים והשטחיים לשירה המזרחית העשירה והמפוארת. אני כל כך כועס עליהם. לא אחת כשבאו אליי זמרים מובילים לאולפן, וניסיתי לשכנע אותם לשיר טקסט של משורר, הם נבהלו ואמרו - ואני מצטט - 'עזוב, יוני, זה כבד בשביל הקהל שלי. הקהל שלי רוצה דברים קלים, קלים, לא לחשוב. תן לו בראש'. וכך, 'עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי' - על השפה הזאת גדל הדור של הילדים שהם פונים אליו".
תמיר קליסקי, המוכר כמפיק מוזיקלי, מלחין וקלידן להקת "אתניקס", עומד לפתוח קורס למוזיקה ים-תיכונית בבית ספר רימון ושם לעצמו כאחת המטרות "לנסות להלחין משהו של החבר'ה האלה של הערס פואטיקה בלחן ים-תיכוני, ולנסות לראות אם יש היתכנות לדבר הזה", כדבריו. "זה מוזר. היית מצפה לאיזושהי חבירה. אבל לא. אלה מתקיימים להם במבצרם, וגם אלה מתקיימים להם במבצרם. אני לא יודע כמה חברי 'ערס פואטיקה' רוצים לפרוץ. אולי הם נהנים מהעניין החתרני, המחתרתי, אני לא יודע".
- רועי חסן, מהבולטים שבחבורת "ערס פואטיקה", מדוע אף אחד מזמר הפופ הים-תיכוני לא אימץ משיריך?
"אני לא יודע. יש הרבה דברים שיכולים לקרות. מבחינת רצונות, אני אשמח מאוד לשתף פעולה עם אחת הזמרות או עם אחד מהזמרים שאני אוהב, ובעזרת השם זה גם יקרה. מבחינתי, לכתוב לעופר לוי זה הגשמת חלום. מוזיקה שהיא פופ בדרך כלל לא נוגעת במחאה, אלא עוסקת באיך להגיע לקהל יותר רחב של אנשים".
- דודו אהרון, אומרים שקבוצת "ערס פואטיקה" עשתה מהפכה בשירה העברית. מה הסיכוי לשיתוף פעולה, ולשיר חדש שלך שכתבו אחד מהמשוררים של "ערס פואטיקה"?
"אין לי בעיה לקחת מהם שיר. אם זה ייגע לי בלב, אני לא חושב פעמיים, וזה מקובל מבחינתי. אבל את המהפכה התקשורת ממציאה. אתם עובדים בזה".
- יוסי גיספן, בשלב זה חבורת "ערס פואטיקה" אינה מאיימת על הפרנסה שלך. מדוע הז'אנר לא אימץ את שיריהם לדעתך?
"שמעתי על 'ערס פואטיקה'. מדי פעם אפשר למצוא איזה טרמפיסט שקופץ על העגלה, ואומר בוא נקצין שמאלה, בוא נקצין ימינה. זה לא עובד. פלאפל טוב אוכלים בחנות של פלאפל, לא באיזה סופרמרקט גדול שיש בו עמדה של פלאפל. אז טרמפיסטים לא תמיד מביאים את המוצר האותנטי, הם לא בגישה הנכונה. אני גם לא אוהב בכלל את השימוש במילה ערס. ערס בערבית זה סרסור. אז כל השוואה היא מיותרת. אסור לעשות שימוש במילה הזאת, אף אחד כאן לא סרסור ולא פושע".
- השימוש במילה ערס היא על משקל המונח ארס פואטיקה, אמנות העוסקת באמנות וביצירה. לדעתי תוכל למצוא את עצמך קרוב מאוד בדעותיך למשוררים מוכשרים אלה.
"יכול להיות שבדעות נמצא מכנה משותף. אבל אין לכנות אף אחד כערס, אלא אם הוא סרסור, גם אם זה במידת ציניות, זה כינוי שלא מקובל עליי".
לא ניתן היה לקבל את תגובתה של עדי קיסר, שנמצאת כעת בחופשה בחו"ל.
עומר בן רובי, מנהל מחלקת השידורים בגל"צ ומגיש תוכניות מוזיקה בתחנה, סבור כי חיבור בין כוכבי הזמר הים-תיכוני ומשוררי "ערס פואטיקה" "צריך לקרות, אני בטוח שזה יקרה. אני מוצא ניצנים לכך כבר בביצוע היפהפה של עומר אדם לשיר 'אחי' שכתב מאור זגורי, שבהחלט מתכתב עם העומקים של הז'אנר הים-תיכוני לדורותיו, ומהווה שיר נושא לסדרה שלא נעלמות ממנה סוגיות חברתיות ומתחים בין עדתיים". שירי לב ארי, מגישה ועורכת תוכניות ספרות בקול ישראל, אומרת: "אם חברי 'ערס פואטיקה' רוצים לשנות ולהתריס, אז רוב רובה של המוזיקה הים-תיכונית הפופולרית רוצה 'לעשות נעים', אין לה אינטרס לשנות את המצב. הם זקוקים לפיזמונים ולא לשירה. אני חושבת שהחיבור בין שירה אלטרנטיבית למוזיקה מזרחית אלטרנטיבית מתבקש, כמו עדי קיסר ולהקת 'A-WA' שהופיעו ביחד בשבוע הספר".
ב-6 בנובמבר 1987, ביום פטירתו של זוהר ארגוב, הושמע בפעם הראשונה ברדיו השיר "איזו מדינה", שיצרו יוני רועה ואלי לוזון, שגם ביצע את השיר. השיר, שהושמע בבכורתו ברשת ג' מסרט של רבע אינץ', נחשב לשיר המחאה הים-תיכוני הגדול ביותר. כשאני מציג כך את השיר בפני אחד מיוצריו, יוני רועה, הוא אומר: "שמע, אני חושב שזה שיר המחאה הראשון והכי בולט בכל המוזיקה הישראלית, לא רק הים-תיכונית".
- רבים מאוד סבורים ששיר המחאה הגדול במוזיקה הישראלית כולה הוא דווקא "מחכים למשיח" של שלום חנוך.
"עם כל הכבוד ל'מחכים למשיח', ואני מת על שלום חנוך, הוא לא בועט כמו 'איזו מדינה'. לקחתי טקסט, וישר לפנים, בלי הנחות, בלי בלבולי מוח, בלי עיגולי פינות, בלי לנסות להיות נחמד. אני אספר לך משהו. כשבאתי להקלטה של השירה עם לוזון הייתי בהלם. פתאום אני שומע את לוזון שר טקסט אחר בכלל על אותה מנגינה. אני אומר לו: רגע, מה קורה פה, איפה המילים שלי, 'איזו מדינה'? אז המפיק בן מוש וחברת התקליטים אמרו: 'תשמע, כמה אנשים בכירים בתעשייה אמרו שזה לא יעבוד. המנגינה כל כך יפה, אבל מה זה המילים האלה? למה צריך להיכנס למחאה? התקשורת תחרים אותו ותשים לו רגליים'. הם הצליחו לשכנע את לוזון לרדת מהטקסט שלי, והביאו טקסט של פיזמונאי אחר. אני הייתי בשוק. באתי מעולם הרוקנרול. אמרתי להם 'אין מצב. אל תגעו לי בשיר בכלל'. התעקשתי, ולשמחתי הרבה גם צדקתי. כתבתי שיר בשנת 1984, נורא רציתי שהוא יפסיק להיות אקטואלי אחרי 3 חודשים, אבל לצערי הרב עברו 30 שנים ושום דבר לא השתנה".
- מעמדו המיוחד של השיר "איזו מדינה" במוזיקה המזרחית הוא תעודת כבוד לשיר, לך וללוזון, ועם זאת תעודת עניות למוזיקה הים-תיכונית - שנים רבות כל כך, ונדיר לשמוע שיר מחאה ים-תיכוני. למה זה כך?
"הזמרים הים-תיכוניים פונים לקהל שמבחינה סוציו אקונומית הוא שכבה חלשה במדינה, אנשים מהשכונות, אנשים קשי יום. אם אתה, כזמר שמקבל מעמד, לא תייצג אותם ותדבר בשבילם מדי פעם, אז תעשה לי טובה, קח את הרגליים ולך הביתה. זו התנערות מאחריות. או חוסר הבנת הנקרא, חוסר הבנת המציאות. הקהל הכי דפוק במדינה הזאת זה הקהל המזרחי. כבר עשרות שנים. הפלו אותם, דפקו אותם וקשה להם. אז הזמרים שצמחו מהם צריכים לבוא ולבטא אותם. במקום לבוא ולבטא אותם הם משכרים אותם בכל מיני גימיקים ורינגטונים, שירים שמחזיקים חודש. הזמרים הים-תיכוניים לא מבינים את הכוח של המחאה, הם לא מבינים את התוכן של הדבר".
לאורך השנים היו אמנים ים-תיכוניים יוצאי דופן שכן ביטאו מחאה, יותר חברתית מאשר פוליטית, ובעבר היו יותר כאלה מאשר בתקופה זו. רשימה חלקית: ג'ו עמר, מחלוצי המוזיקה הי-תיכונית בארץ, השמיע מחאה כנגד אפליה נגד מזרחים בשנותיה הראשונות של המדינה, בין השאר בשיר "לשכת עבודה" שכלל את השורות "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה/ אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תצא מפה"; שלמה בר ו"הברירה הטבעית" הביעו בשיריו מחאה חברתית ופוליטית נגד אפלייתם של בני עדות המזרח בארץ ונגד עוולות אחרות, ובין השאר בר הלחין וביצע את "ילדים שמחה" שכתב יהושע סובול, להיט גדול שרבים מפרשים באופן שגוי ואינם מבינים כי זהו שיר מחאה חריף; בשנים האחרונות עמיר בניון לא חושש להוציא שירים רבים המעבירים ביקורת חברתית ונקיטת עמדה פוליטית, חלקם הואשמו הואשמו בגזענות כמו השיר "אחמד אוהב ישראל" שעורר סערה שכללה בין השאר את ביטול הופעתו של בניון במשכן הנשיא.
אחד מהשירים הפוליטיים המעטים שהוקלטו על ידי כוכבי המוזיקה הים-תיכונית יצא הוא "שלום לך עזה", ששר ישי לוי, כתב אברהם לוי ושוחרר בשנות ה-90. מאין היה לישי לוי אומץ להתבטא כנגד שהות ישראל בעזה ובכך לבטא דעה שנחשבה לשמאלנית בעוד שמרבית הקהל שלו נחשב לימני? "גם בגלל שמצבו ההכרתי התודעתי של ישי לא תמיד היה מאה אחוז, וגם בגלל שישי אף פעם לא חשב מה יגידו עליו", אומר לנו ישי בן צור, לשעבר מנהלו האישי ואמרגנו של אייל גולן, שבאולפנו הוקלט השיר "שלום לך עזה".
מדוע בעבר זמרים ים-תיכוניים ביטאו את דעותיהם הפוליטיות והחברתיות בשירים יותר מאשר היום? "זה גם בגלל שהמודעות החברתית פעם היתה גדולה יותר, גם כי אמצעי התקשורת השתכללו, וגם כי פעם היכולת שלך להגיד דברים בשיר היתה משמעותית", אומר בן צור. "היום אתה אומר את דעתך באמצעי התקשורת, בריאיון. בשנות השבעים בכל התקליטים יש תמונה של הזמר שרוע על כל העטיפה. תסתכל לדוגמה על תקליט של אבנר גדסי מאותה תקופה. הסיבה לכך פשוטה: כי לא היתה לו שום דרך להראות את עצמו חוץ מאשר בעטיפה של התקליט. אמצעי התקשורת לא היו מספיק משוכללים, ולכן השירים היו הדרך העיקרית שדרכה יכולת להגיע לתודעה. היום הזמרים מתראיינים או מעלים סטטוסים. פעם הם שרו את זה".
"נכון, בדורי היו יותר שירי מחאה", אומרת מרגלית צנעני. "אני המשכתי בזה, למשל עם 'חומות חימר'. החבורה של הזמרים הים-תיכוניים היום, הילדים שלנו, הם יותר שבעים, קצת יותר מפונקים, וזה כנראה מחלחל, הם לא רוצים לגווע בשריפה. הם רוצים לשיר על החיים היפים. אבל רעב, כאב, אפליה ודחיה מולידות אמנות נפלאה. תראה איזה נפלא כתב מיכה שטרית בשיר 'אינתא עומרי': 'סוגרים את המפעל... אבל את רוצה לנסוע לטבריה'. לצערי, אנשי המיינסטרים מפחדים מזה כמו מאש. חבל".
- יוסי גיספן, למה אתה לא כותב שירי מחאה?
"רגילים לשמוע אותנו בראיונות מתלוננים מדי פעם, עם כל מיני טענות על אפליה. אז למה ללכת מסביב ולהביא את זה דרך השירים? למה לקלקל את הדבר היפה הזה שקוראים לו שיר? המחאה האמיתית קורית בעצם זה שנוכח הביקורות והאנשים שמסתייגים מהמוזיקה הים-תיכונית המסולסלת קמים יוצרים ועושים יצירות מצליחות. זו מחאה אמיתית, להצליח, להראות שזו עובד".
- אז אם אני מבין נכון, דעתך היא כדעתה של ריקי גל בשירה "על ראש שמחתי" שכתבה נעמי שמר: "השמחה שלי היא המחאה שלי"?
"נכון, אני מסכים עם זה. לא רוצים לקלקל שיר טוב לטובת אינטרס של המחאה".
"המוטיבציה של השירים המזרחיים מכוונת להיות מתורגמת לעבודה נוספת בעבודה באירועים שונים, ובמקום הזה אין מקום לשירים עם אמירה נוקבת", אומר ערן ליטוין, עורך מוזיקלי בקול ישראל. עומר בן רובי אומר: "הפופ הים-תיכוני, בדיוק כמו הפופ המערבי בישראל, לא מתאפיין בשירי מחאה. מלכתחילה הפופ בעולם כולו, מערבי ומזרחי, אמור לשמח, לענג ולרגש ופחות 'לחפור'. אבל, מחאת המוזיקה הים-תיכונית בהחלט מוצאת לדעתי את ביטויה, ובגדול, ברוק המזרחי, שבעיני הוא-הוא ממשיך דרכו האמיתית של מה שקראו פעם 'מוזיקה מזרחית'. הדג נחש ב'שיר נחמה' עם יהודה קיסר עושים זאת, לדודו טסה יש שירי מחאה עם חרדה קיומית אמיתית, שלא לדבר על כל נציגי הרוק המזרחי הדרומי: אלג'יר ואביב גדג', כנסיית השכל, טיפקס וקובי אוז, שהוא ללא ספק מהמהפכנים הגדולים של המוזיקה הישראלית-מזרחית. יש עוד הרבה דוגמאות לכך. ושוב, בעיניי, מהרבה בחינות פוליטיות וחברתיות השמות שהזכרתי, יחד עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, יהודה פוליקר, עמיר בניון - כולם ממוצא ספרדי-מזרחי - מייצגים נאמנה את דור ההמשך לחבורה המופלאה של ג'ו עמר, צלילי הכרם ולהקת העוד, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב (עם שיר המחאה להיות אדם של אביהו מדינה), אלי לוזון (עם איזו מדינה של יוני רועה) ודומיהם, כל אלה שהניחו את היסודות לרוק מזרחי ישראלי רגיש, חברתי ומאוד פופולרי".
תמיר קליסקי: "הים-תיכוני נקרע קצת מול מצוקה של שכבות מסוימות, שמסיבות היסטוריות לא רוצות לשיר את המצוקה של עצמה, או בגלל שהן לא תופסות את עצמן במצוקה יותר או כי לא נעים להן שהמצוקה שלהן היא בעצם נגד התפיסה הפוליטית שלהן. אתה מצביע בבחירות למשהו מסוים, למרות שהמשהו המסוים הזה לא באמת עוזר לך. זה פרדוקס שצריך להכיל אותו. זה פרדוקס מובנה בחברה הישראלית שאין לו פתרון. הפתרון שלהם הוא ללכת על השמחה לא על העצב, הכל בסדר, בוא נשיר, בוא נעשה שמח".
"בפופ אין מחאה", אומרת מרגלית צנעני, "זה תמיד על אהובי, על אהובתי. כך גם במוזיקה המזרחית הפופית. אנחנו שרים טו פליז יו, שתאהב את מה שאתה שומע. שירה פוליטית וחברתית? כוכבי הזמר הים-תיכוני לא מעוניינים בה. תסלח לי, הזמרים האשכנזים שרו על השואה? הם התרחקו מזה כמו מאש. שאל אותם למה. למה? כי מתרחקים, ולא רוצים לשיר על מצוקה, על פוליטיקה ועל כאב. על כאב האהבה כן, על כאב אישי כן. זמרות המוזיקה המזרחית הפופית אומרות לי, אנחנו לא לוחמות. את לוחמת, ושילמת על זה מחיר יקר".
"הציפייה ממוזיקת פופ מזרחית להיות מוזיקת מחאה זה עניין מוזר כשלעצמו", אומר רועי חסן. "בגדול, המוזיקה המזרחית בארץ היתה מחאה גם כשהיא לא דיברה מחאה, בעצם הקיום שלה. זה שמכרו אלפי תקליטים בצורת גרילה, מהמוכר שזה התחנה המרכזית ועד למכולות בשכונות כי לא היתה להם אופציות אחרות, שם התבטא העניין המחאתי, בעצם הקיום והפעילות שלה. כיום, כחלק מהשינויים שהם לאו דווקא ממסדיים אלא קפיטליסטיים, הכל נהיה ממוסחר, היום הכסף הוא מה שקובע. ברגע שהמשחק נהיה כזה, הפופ המזרחי מקבל את הבמה הכי קצבית ופופולרית".
בניגוד לרועי חסן שעוד לא עורר את עניין הכוכבים הים-תיכוניים, אחד מהכותבים העולים בשמי המוזיקה הישראלית הוא אבי אוחיון, שחתום על הלהיט הגדול של התקופה, "דרך השלום". אוחיון לא הוציא עד כה שירי מחאה. אולם בשיחה עם וואלה! תרבות הוא מגלה כי דווקא כתב שיר מחאה חברתית חדש, שנמצא בשלב זה במגירה, ושמו הזמני הוא "מהשפיות לשיגעון". השיר בהחלט שונה מהלהיט הענק שכלל את המלים "גרה בדירה שכורה ממש קרוב לדרך השלום". הפעם המלים חדות - מפלירטוט בדירה שכורה למצוקה באוהל בכיכר. אוחיון מגלה לוואלה! תרבות את מילות השיר: "כבר קשה לקנות סיגריות בכזה מחיר / והדלק וואלהבחטי במיוחד בתוך העיר./ כבר מזמן חלב ולחם בגדר מותרות / זה ימים שלא בושה לבכות / לא נותר בי כוח לא נותר דבר / כל מה שנותר לי כבר מזמן נגמר / טלפון ניתקו לי והמים לא זורמים / נה נה נה שירותים מזמן סתומים / לא רוצה משכנתא מי צריך קירות / את החשמל מזמן החלפתי במדורות / לא רוצה ארנונה בא למות מהמסים / נה נה נה נשאר לי זוג של תחתונים / ונכון זה קשה אתה יודע / נכון נדמה שאין כאן פתרון / אך לפחות הגעתי עד להנה / אז בוא נשיר עוד בית אחרון / לא נותר לי שקל הכיסים ריקים / טונה של חובות צווים ועיקולים / זה חיים של חופש יש מרק במעצר / נה נה נה גם סדין מיטה וקר / כל המשפחה וגם החברים / המצב גם שם מזמן כבר לא מדהים / תנו לחיות בשקט תנו להיות קצת מאושר / די נמאס לחיות באוהל בכיכר / ונכון זה קשה אתה יודע / נכון נדמה שאין כאן פתרון / אך לפחות הגענו עד להנה / זורמים מן השפיות לשיגעון".
- אם לשיר שיצרת "דרך השלום" היו קוראים "אין דרך לשלום", יש סיכוי שמישהו היה מסכים לשיר אותו? וגם אם היה נמצא זמר אמיץ, יש מצב שהשיר היה הופך ללהיט?
"לא יודע. תראה, היום הזמרים מפחדים להגיד הרבה דברים. בדור כמו היום שהתקשורת שמה זכוכית מגדלת על כל מה שאתה אומר, יש כאלה שלא יאהבו לשמוע מה הם אמרו. נכון ששיר מחאתי הסיכוי שלו להצליח יותר קטן, אבל אני מאמין שאם השיר הזה יקבל הלחן הראוי והמצויין אז הוא יוכל להצליח. אני מאמין שאת שיר המחאה החברתית החדש שלי יימצא האמיץ שיסכים לשיר. לפאר טסי יכול להיות אומץ לבצע שיר כזה. פאר אמיץ מאוד בבחירות שלו, הוא לא יחשוש. מי שיכול להסכים בטוח לשיר את זה הוא עומר אדם, גם הוא אמיץ בבחירות שלו. לגבי אייל גולן אני לא יודע".