פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצגה במעגל סגור: האם התיאטרון הרפרטוארי בישראל עדיין רלוונטי?

      מתי ביקרתם בפעם האחרונה בהצגת תיאטרון שהרגישה חדשה ומרעננת? או שאולי עדיף לשאול: מתי ביקרתם בתיאטרון בכלל? יצאנו לבדוק מי באמת נהנה לצפות במחזות בישראל ומי נשאר מחוץ למגדל השן התיאטרוני

      "ההצגה הכי גרועה שראיתי בחיי" (מתוך תגובות באתר mako בעקבות ביקורת על ההצגה "בומרנג" בתיאטרון חיפה)

      "היה מתיש, משעמם ו...נמלטנו בהפסקה. כמנויה היה חבל לי על 60 השקלים שהוספתי בשביל לראות את ההפקה המושקעת של השנה. לא מומלץ" (מתוך תגובות באתר "הארץ" בעקבות ביקורת על "אופרה בגרוש")

      "יצאנו קירחים מכאן ומכאן. כמה וולגרי וללא רגשות, הכל מכני. כאילו המטרה היתה להגיד: '...הנה גם אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים... כמו באמריקה'. ההפקה חושבת שאנחנו, הקהל, חבורה של טפשים קלי דעת. בושה לקאמרי שעליו גדלנו" (מתוך תגובות בעקבות ביקורת של המחזמר "שיער" בקאמרי שפורסמה בוואלה תרבות).

      "בדיחה עם זקן: "משפחה עליזה" מיושנת ולא עומדת במבחן הזמן" (מתוך ביקורת התיאטרון של דוד רוזנטל בוואלה תרבות).

      כבר שנים ארוכות נדמה שבסיכומו של דבר אותן ההצגות (בשינויי עיבוד קלים) רצות בסוג של מעגל אינסופי לעיני אותם האנשים שצפו בהן בעבר שוב ושוב.

      לוחות ההצגות של התיאטראות הרפרטוארים הגדולים בישראל ("בית ליסין", "הבימה" ו"הקאמרי") כוללים בעיקר קלאסיקות ממוחזרות לצד הפקות חדשות (לרוב מתורגמות). רק חלק קטן מההיצע לצופה כולל הפקות מקור מקומיות. כך, למשל, רצה בימים אלה ב"קאמרי" ההצגה "גם הוא באצילים", שהועלתה לראשונה על ידי מולייר בשנת 1670. אילן רונן, כיום המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי "הבימה", ביים את אותה ההצגה כבר בשלהי שנות ה-90, ובימים אלה עולה אצלו בתיאטרון "הקמצן" פרי עטו של אותו מחזאי צרפתי קלאסי. חומרים "צעירים" נוספים כוללים את "גבירתי הנאווה" של ברנרד שו שהוצג לראשונה בשנות ה-50, "בוסתן ספרדי" שעשה את הבכורה שלו ב-1960. ב"בית ליסין", תיאטרון שחרט על דגלו כאג'נדה לטפל בחומרים מודרניים ועכשוויים בדגש על יצירות ישראליות, תמצאו את "טרטיף", מחזה נוסף של מולייר.

      "יש שבעה סיפורים בעולם המחזות שחוזרים בכל מיני וריאציות", מאשרת ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של "בית ליסין", את התחושה שהתיאטרון מציע את אותו התבשיל בדיוק כבר שנים ארוכות. "הסיפור של סינדרלה הוא בדיוק הסיפור של 'לחנך את ריטה' וגם של 'גבירתי הנאווה'. כך גם הסרט 'אישה יפה'". אילן רונן, המנהל האמנותי של "הבימה", לא רואה שום פסול בגישה הזאת. "תיאטרון הוא מוצלח ברגע שהוא רלוונט לכאן ועכשיו מבחינה פוליטית וחברתית", הוא מסביר. "יש נושאים שגם אם נכתבו לפני 30 שנים הם עדיין בוערים. תיאטרון שמנסה לצלם מציאות הוא תיאטרון עיתון. אנחנו לא עיתון".

      ציפי פינס (מערכת וואלה! NEWS , דרור מלכה)
      יש שבעה סוגי סיפורים. ציפי פינס (צילום: דרור מלכה)

      "אנחנו עם הספר. התיאטרון הישראלי לא הבשיל עדיין"

      הרפרטואר של התיאטראות הגדולים בתל אביב כולל, כאמור, גם כמות קטנה של חומרים מקוריים חדשים, ביניהם "אלוהים מחכה בתחנה" בתיאטרון "הבימה"; "על האש" של דרור קרן בתיאטרון "הקאמרי" ו"אלה גרוסמן" ב"בית ליסין". הנוכחות המצומצמת של מחזאות ישראלית חדשה בלוחות ההצגות מעלה תהייה באשר להזדמנות שניתנת למחזאים צעירים ומקוריים לממש את עצמם. תוכניות לימודי התיאטרון והמשחק חושפות תמונה עגומה בהקשר זה, כאשר לרוב אין התייחסות מפורשת לקורסי כתיבה כחלק מהכשרת התלמידים.

      "למה בעולם לא נוצרו הרבה שייקספירים וצ'כובים?", שואל איציק ויינגרטן, במאי, שחקן, מחזאי ומנהל בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת "סמינר הקיבוצים", שהוציאה מתוכה מספר הצגות מקוריות ("אהבתי הראשונה", "וונדי ופיטר", "קונצרטה ל-8") ועם בוגריה נמנה גם מאור זגורי. על אף ההצלחה היחסית המרשימה של בוגרי המכללה, לויינגרטן יש בטן מלאה על הבחירות הרפרטואריות. "התיאטרון מפספס אנשים מיוחדים בתחום הזה. אם אתה לא מאפשר תהליך מאוד ארוך של כישלונות וניסיונות וכל הזמן הולך על בטוח זה כמו, להבדיל אלפי הבדלים, רופא מנתח שלא מאפשרים לו באמת להיכנס לחדר הניתוח. איזה סיכוי יש לנו לעבוד עם אנשים שייזמו דברים חדשים אחרים ושונים, אם אף אחד לא נותן להם אפשרות להתנסות?".

      "יסורי איוב", בבמוי לורון ברתיום (יח"צ , le Menteur Volontaive)
      למה אין לנו לוינים היום? מתוך ייסורי איוב (צילום : le Menteur Volontaive)

      יורם לוינשטיין, שמנהל סטודיו למשחק, מסביר שרוב הכותבים המוכשרים בישראל מעדיפים בימים אלה לכתוב לטלוויזיה, וזאת בניגוד לתקופות הזוהר של חנוך לוין וניסים אלוני. "בטלוויזיה יש חשיפה וכסף והזדמנויות. גם כשחקן אתה יכול לעשות היום פרסומות וכל הארץ תכיר אותך. בתיאטרון אפשר לרוץ עם אותה הצגה עשרות ומאות פעמים ואף אחד לא יידע מי אתה". במאי התיאטרון ארתור קוגן, מנהל בית הספר לאמנויות "בית צבי", סבור שמסורת התיאטרון בישראלי עדיין לא הבשילה. "אנחנו יותר עם הספר. בספרות אנחנו מצליחים הרבה יותר טוב. בתיאטרון אנחנו לא כל כך מפותחים גם כי היסטורית אין לנו מסורת של תיאטרון, שיש נגיד לרוסים או לאנגלים. מסורת נבנית לאורך שנים. אין לנו סטניסלבסקי משלנו. תרבות נבנית על יסודות עמוקים. היהדות כתרבות לא לקחה את התיאטרון כמוביל תרבותי".

      אריאל וולף, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב וחבר בלהקת השחקנים של תיאטרון החאן בירושלים, מסתייג מהביקורת על לוחות ההצגות של התיאטראות הרפרטוארים הגדולים ומספר כי הוא מעדיף חומרים קלאסיים בעיבוד עכשווי. "קשה לי להגיד מה זה תיאטרון עכשווי. אני דווקא מאוד אוהב שבחאן הרבה מהחומרים הם קלאסיים", אומר וולף. "בחמש השנים שאני שם, עבדתי על שייקספיר, מולייר ומריבו, לצד חומרים מקוריים. גם כשאת מסתכלת בעולם על התיאטראות הרפרטוארים, הם לא מפסיקים לעשות את ריצ'רד ה-3 למשל. השאלה היא מה המטרה שלך: להנגיש את החומרים לקהל ולוותר על דברים מסוימים, או לשמר את השפה הייחודית שתשמר את התיאטרון כמו פעם. הגישה השנייה בעיניי זה תיאטרון מת. אי אפשר לעשות את המחזות האלה כמו שהם נכתבו".

      אילן רונן (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה)
      תיאטרון זה לא עיתון. אילן רונן (צילום: באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה)

      טובעים במספרים

      אחת השאלות הקשות ביותר שעליהן ניסינו להשיג תשובה היא מיהו הקהל שצורך תיאטרון בישראל. כאן העלילה מסתבכת. "ללא ספק הגיל של הקהל הוא גיל מבוגר יחסית", אומרת ציפי פינס בכנות. "יש גם גילאים צעירים כי מגיעים תלמידים וסטודנטים. השלב הבעייתי הוא כשמתחילים להקים משפחה ואז יש ילדים קטנים. כאן יש פער של 15 שנים בערב. מי שמשוגע לתיאטרון יחזור כשהילדים יגדלו. תיאטרון זו אמנות נרכשת. אם אתה מרגיל את הילדים ואת הנוער לבוא זה חלק מאורחות החיים שלו. מי שלא הולך, לא יבוא פתאום בגיל 50 לתיאטרון".

      "יש טענה ולפיה יש יותר צופי תיאטרון מאשר צופים במשחקי הכדורגל", אומר אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה. על פי נתוני התיאטרון, עומד ממוצע המבקרים לשנה על בין 600 ל-650 אלף, 30%-35% מהמבקרים הם צעירים בגילאי 24-40. מנכ"ל תיאטרון "הקאמרי", נעם סמל, מתהדר בנתון לפיו מדובר בתיאטרון עם הכי הרבה צופים ביחס לכמות האוכלוסיה בעולם כולו: 1.1 מיליון צופים מתוך סך כל 5 מיליון הצופים הפוקדים את כלל התיאטראות בישראל. "כ-35%-40% מהצופים הם צעירים בגילאי 24 - 40 בזכות מחזות הזמר הפופולאריים של "הקאמרי": "שיער", "קזבלן", "אופרה בגרוש", "קברט וכנר על הגג", אומר סמל.

      בכל שנה מגישים התיאטראות בישראל, גדולים כקטנים, את נתוני מכירת הכרטיסים שלהם בשנה החולפת למרכז למידע ומחקרי תרבות "פילת", אשר מכין דו"ח מפורט עבור משרד התרבות על פיו מחולק התקציב לשנת הפעילות הבאה. החיסרון הגדול בשיטה הזו הוא שאין כל דרך לבדוק כמה צופים מבקרים בתיאטרון, אלא רק כמה כרטיסים נמכרו ולכן אין ספק שמספר האנשים שביקרו בתיאטרון נמוך מהנתונים המנופחים של מספר הכרטיסים שהתיאטראות מציגים (שהרי אדם אחד יכול ללכת כמה פעמים להצגה. ט"ק). הדו"ח לא מפרט את שכבות האוכלוסייה והגילאים של רוכשי הכרטיסים או את מסגרות הרכישה בהן נקנו. על אף שכמות ההפקות החדשות עולה מדי שנה וכך גם, לטענת מנהלי התיאטראות, גם כמויות המבקרים, שיטת המדידה לא התעדכנה בהתאם. מנויים יכולים לכלול עד זוג צופים במסגרת המנוי, מוסדות ועדי העובדים - גופים משמעותיים מאד עם יכולת קנייה של מאות כרטיסים - לא נמדדים אף הם. לבסוף, במשרד התרבות או בתיאטראות אין כל דרך לוודא כמה מהכרטיסים שנמכרו אכן נוצלו בסופו של דבר.

      אברהם כרמלי, אחד הבודקים הוותיקים מטעם "פילת" ששמו מופיע על הדוחות השנתיים כבר 14 שנים, אומר שהמכון אפילו לא אוכף את ספירת הכרטיסים של התיאטראות. הנתונים שנמסרו לצורכי כתבה זו בהקשר לפילוח הקהלים לא מופיעים בדו"ח הרשמי של "פילת". כשנשאל דובר "הבימה" מדוע לא מוסר התיאטרון את הנתונים הללו ל"פילת" נמסר בתגובה: "אלה הנתונים שיש לנו. אין לי מושג למה זה לא מופיע בפילת".

      אוהדי כדורגל לבושים בשחור לזכר ההרוגים בפריז במשחק בין מונפלייה למארסיי (צילום מסך , טוויטר)
      יותר צופים בתיאטרון מאשר בכדורגל? האמנם? (צילום: צילום מסך)

      שאלה מרכזית נוספת באשר למצבם של התיאטראות הגדולים בישראל היא שאלת הז'אנר. אם מחזות הזמר אכן מצליחים לכבוש את ליבו של הקהל הצעיר ולפתות אותו לרכוש כרטיס ולצאת מהבית, מדוע המחזמר הישראלי המקורי העדכני ביותר "בילי שוורץ", אומץ דווקא על ידי תיאטרון חיפה המרוחק ומדוע הוא עומד לבדו? "מחזות זמר בניגוד להפקות תיאטרון הם מאוד יקרים", מסבירה מבקרת התיאטרון של ynet מירב יודלביץ'. "הפקה ממוצעת של אופרה בארץ עולה 5 מיליון שקל, מחזמר הוא גלגול של אופרה, זה קיבוץ של כל האמנויות. המשמעות של זה, במיוחד היום כשיש נטייה להשתמש במוזיקה לייב על הבמה, היא עלות כרטיס גבוהה".

      אבל מדוע בכל זאת יעדיף קהל צעיר לשלם עלות גבוהה שכזאת עבור הופעה חיה של יהודה פוליקר או שלום חנוך?

      "זה קשור לחינוך. אם היו דוחפים קצת יותר זה כנראה כן מה שהיה. וגם עכשיו אני מבקרת שלוש פעמים בשבוע בתיאטרון וכשאת מסתכלת ימינה ושמאלה אז את רואה תלמידים וסטודנטים, הם שם. זו התבכיינות כזאת שמופיעה כל כמה שנים. צריך איזשהו פוש. ילדים גדלים פה כשבמקסימום של המקסימום הם רואים הצגה בשנה אבל מה זה נותן? הם צריכים לראות את זה בבית". בכלל, טוענת יודלביץ', הניסיון להנגיש את התיאטרון הישראלי עבר כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב. "התיאטרון הישראלי הוא הזונה הכי גדולה בתבל. עובדתית יש כאן ביצה ותרנגולת. אז מה עדיף? שנשים את שירי מימון ועוז זהבי ומיי פיינגולד בכל הצגה? זה מה שאנחנו רוצים? להביא את הקהל בכל מחיר?".

      מחזמר שיער (יח"צ , ליאור נורדמן)
      כשמציגים הפקה צעירה, כולם באים. מתוך המחזמר "שיער" (צילום: ליאור נורדמן)

      מבקר התיאטרון של אתר mako, ניר סלונים דווקא סבור שהבעיה אינה טמונה בעלות ההפקה אלא בחוסר אומץ. "הרבה פעמים התפאורה והארט זה הדבר הכי יפה שקורה על הבמה. ההפקות מאוד מושקעות וזה ממש לא העניין. הבחירות של המנהלים האמנותיים מאוד מיושנות. הטיפוסים האלה לא ניחנו בביצים גדולות. יוצא שבכל עונה יש בין 2-3 הצגות שעל הנייר נראות מבטיחות או אמיצות, אבל שאר ההצגות הן איזה מיחזור. הם אומרים לעצמם: 'ביבר הזכוכית' עבד כבר 3 פעמים? אז בואו נעשה את זה שוב, רק שהפעם יונה אליאן כבר מספיק זקנה להיות האמא. נפלא ככל שיהיה המחזה הזה, זאת בדיוק הסיבה שזוג צעיר שיגיע לתיאטרון באותו יום כדי לתת צ'אנס כבר לא יחזור".

      סלונים גם סבור שעבור התיאטראות הרפטוארים הגדולים חשוב לא להשיג קהל אחד על חשבון אחר. "הקהל האליטיסטי של התיאטרון - ובסופו של דבר בכל הצגה יש 30%-20% של קהל שאוהב תיאטרון ולא נקלע לשם במקרה כי מכרו לו מנוי בטלמרקטינג - מאוד בז לז'אנר של מחזות זמר. הקהל הרחב ברובו אוהב מיוזיקלס. כשהם מגיעים כבר לברודווי או לווסט אנד, אז מבחינתם זה שואו וספקטקל. משה קפטן, שהוא הצדי צרפתי של שנות האלפיים, עושה את זה בצורה מצוינת, כמו בית חרושת למחזות זמר והכל מתקתק ומגיעים המון אנשים. הקהל נורא נהנה. אני לא מבין למה זה נחשב נחות. אני חושב שהתיאטרון מתנצל בפני הקהל האיכותי שלו על זה שיש לו מחזות זמר, אבל בלעדיהם הוא היה מתקיים פחות טוב".

      אורי פסטר (נמרוד סונדרס)
      מה זה השחזורים האלה מהסיקסטיז? אורי פסטר (צילום: נמרוד סונדרס)

      הבמאי והמחזאי אורי פסטר יזם לפני כשלוש שנים את חג המחזמר, במסגרתו נולד המחזמר המקורי "בילי שוורץ" שכתב אוהד חיטמן. כמי שעמד מאחורי הצגות ילדים אהובות כ"פיטר פן" ו"הקוסם", ז'אנר מחזות הזמר קרוב לליבו של פסטר שלא מבין את הרתיעה ממנו. "התיאטראות הרפרטוארים ממשיכים לעשות מחזות כמו "גבירתי הנאווה", שזאת בעיניי לא רק חוצפה אלא עזות מצח ונטייה לבינוניות ושמרנות נוראית. מה זה כל השחזורים האלה משנות ה-60 וה-70 במקום לפקוח עין ולראות? יושבים שם אותם מנהלים אמנותיים כבר 20 שנה ויותר. פה נמצאת הרעה החולה. התיאטרון הישראלי ב-2015 עושה גם דברים טובים אבל הוא חייב לרענן את עצמו"

      תיאטרון "בית ליסין", שניסה לייבא לישראל את המרענן הרשמי של ברודווי "אווניו קיו" בשנת 2007, מצא שלא הכל מתרגם טוב לעברית. לדבריה של ציפי פינס "זה ממש לא היה שלאגר. הקהל לא הבין מה רוצים ממנו. ברודווי ו-ווסט אנד בנויים על תיירים. לנו אין תיירים, לנו יש רק את הקהל שלנו. עברית זו שפה מאוד משונה ומי שבא זה קהל מקומי. יש היום בכל חור בארץ אולם ואת האולמות האלה צריך למלא ומה שממלא הכי טוב את האולם זה תיאטרון".

      בין אם מדובר בקהלים חדשים שלא מתחברים לחומרים בתיאטרון או במנהלי התיאטראות שגורמים לכך שחומרים הזוכים לדרישה לא יופקו בכמות מספקת - התוצאה היא זהה: התיאטרון הרפרטוארי הישראלי מנהל שיח פנימי עם קהל מבוגר, במאים, מחזאים ומנהלי תיאטרון, ונדמה כי הוא מתעקש שלא להשתנות ולהותיר רבים מחוץ לכתליו, אך האם יוכל לשרוד בלעדיהם לאורך זמן?