פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מוחמד יגיע להר, כנראה: "אוורסט" ריאליסטי ואפילו מפחיד

      בניגוד לסרטי תלת-ממד אחרים, "אוורסט" מצדיק את השימוש בשיטת הצילום המיוחדת. והוא גם יוציא לכם את החשק לטפס על הרים בזמן הקרוב

      מוחמד יגיע להר, כנראה: "אוורסט" ריאליסטי ואפילו מפחיד

      יש רשימה ארוכה מאוד של שמות מפורסמים על הפוסטר של "אוורסט" – ג'ייק ג'ילנהול, ג'וש ברולין, קירה נייטלי, רובין רייט ועוד כמה כאלה – אבל הכוכב של הסרט הוא זה שהשם שלו כתוב באותיות הכי גדולות: ההר. חתיכת הופעה הוא מגיש. מוצק, משכנע, קשוח, אבל בעיקר חתיך. וגם גבוה, אם תסלחו על השטחיות.

      "אוורסט" הוא סרט שכדאי לראות בתלת-ממד, ועל מסך גדול ככל האפשר, רצוי איימקס. יש כל כך מעט מקרים שזה נכון. הניסיון המתמשך של תעשיית הקולנוע לדחוף לנו משקפי תלת-ממד לגרון נמשך כבר כל כך הרבה זמן שיש ילדים שעוד לא נולדו כשכולם אמרו "וואו אווטאר כזה מדהים" ולא חיו יום אחד בעולם שבו הדבר הזה היה אשכרה חדש ומרגש. ובכל זאת, דבר אחד נשאר בדיוק כשהיה ברוב המוחלט של המקרים זה מיותר לגמרי. התלת לא עושה שום דבר. אבל הצילומים המדהימים של הרי ההימלאיה ב"אוורסט" הם מהמקרים הבודדים שבהם ההקרנה התלת-ממדית ממש משמעותית: ההרים אולי לא מוצגים ממש בגודל טבעי, אבל חוויית הגודל מעורר היראה עוברת לצופה. הרי ההימלאיה נראים מרהיב ומפחיד. כל זאת בהנחה, כמובן, שאתם נמצאים באולם בו מקרנה תקינה, ולא אחת מאלה שבהם המשמעות המעשית של "תלת ממד" זה "אפל ונטול צבעים", כאילו מנסים להדגים לנו איך נראה העולם מיד אחרי פרידה קשה או אלכוהוליזם.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (מתוך "אוורסט", צילום: יח"צ)

      רוב סרטי טיפוס ההרים שהוקרנו בעבר, כמו "מעבר לגבול הסכנה" ו"קליפהאנגר", צילמו כמה נופים יפים והציגו עלילות הוליוודיות אידיוטיות שהקשר בינן לבין טיפוס הרים אמיתי הוא בערך כמו הקשר בין "מהיר ועצבני 7" לבין הפקק באיילון דרום. הגישה של "אוורסט" שונה: הסרט מבוסס על מקרה אמיתי ומשתדל להישאר קרוב למציאות, ולכן האופן שבו הוא מציג את ספורט הטיפוס ריאליסטי הרבה יותר מהמקובל. יש פחות אנשים עם ניטרו-גליצרין על הגב שקופצים מצוק לצוק על רקע פיצוצים, ויותר אנשים שבודקים חמש פעמים שכל חבל מאובטח היטב לפני שהם יוצאים לדרך, ולא חושבים לעלות להר בלי אספקת חמצן. ועדיין, טיפוס על האוורסט הוא לא טיול למכולת, וכל אדם שעולה להר צריך לדעת שיש סיכוי לא-אפסי שהוא לעולם לא ירד משם.

      רוב הול (ג'ייסון קלארק) הוא "מדריך תיירים" לאוורסט: תפקידו לאמן ולהנהיג קבוצות של אנשים שאינם בהכרח מטפסים מקצועיים להגיע אל הפיסגה. באביב 1996, הוא יוצא עם משלחת של שמונה לקוחות משלמים לתחילת התהליך. בעיר האוהלים ב"בייס קאמפ" (חבר של דוד שלכם עשה פעם טרק לשם בטיול לנפאל והיה מהמם) נמצאים גם מדריכים וקבוצות אחרות. לכולם יש משפחה שמחכה להם בניו-זילנד או ארצות הברית, וסיבה לעלות על ההר. הרבה זמן עובר עד שהם מתחילים בטיפוס ממש – ורק אחרי שהם מגיעים ממש קרוב לפיסגה, מזג האוויר מתחיל לעשות בעיות. בדרך כלל, זה דבר שקורה בסרטים כשאתה בגובה של שמונה קילומטר.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (מתוך "אוורסט", צילום: יח"צ)

      הסופה שלוכדת את המטפסים על ההר הופכת את הסרט לסרט אסונות, ולא כל אלה שעלו גם יירדו. ומהרגע הזה, אין לסרט המון מה לחדש, מבחינת העלילה: סרט אסונות הוא סרט אסונות, ואת כל הווריאציות בטח כבר ראיתם. יהיו הנשים הבוכיות שנותרו דואגות בבית, תהיה שיחת טלפון מרגשת עם ההוא שתקוע על ההר, ויהיו אנשים שינצלו ברגע האחרון ואנשים שיקריבו את עצמם. רמה מסוימת של קיטש היא הכרחית.

      אבל הסרט מבוצע באופן רציני, ולא סנסציוני. אם מישהו נופל אל מותו, הסרט לא עושה מזה מופע מבדר. כשאנשים תקועים בשלג, זה לא נראה כיף בכלל. וכל מבט מלמעלה מפעים כמו שהוא צריך להיות. לא רק התמונות המדהימות אלא גם עבודת הסאונד מרשימה ומפחידה. את הכינורות סוחטי הדמעות מחליפות שאגות רוחות שנשמעות כמו אריות מורעבים. ולכן, למרות השגרתיות, "אוורסט" אפקטיבי. וכאמור, מאוד יפה.

      אם סרטים אחרים שעוסקים במקומות רחוקים ומסוכנים עשויים לגרום לכם לרצות לקום ולצאת למסע, "אוורסט" עושה את ההיפך – הוא מציג נימוקים משכנעים מאוד לכך שטיפוס הרים הוא עניין לטיפוסים אחרים, ושבסדר גמור להישאר קרוב לגובה פני הים, באולם בטמפרטורה נוחה עם משקפי תלת ממד.

      ומה אתם חשבתם על "אוורסט"? ספרו לנו בתגובות