בלי חשק, בלי מטרה: "מפלצת של מלון 2" לא נחוץ לאף אחד

מפתה לפסול מראש כל סרט שבו משתתף אדם סנדלר. מאוד מפתה. הרי האיש הפסיק להתאמץ לפני שנים, ומאז מוציא רק סרטים עצלנים שמורכבים מבדיחות עתיקות ועייפות, סרטים שבכלל עדיף לראות בטלוויזיה מאשר בקולנוע ועוד יותר עדיף לא לראות בכלל. אבל "מפלצת של מלון", וההמשך שלו, הם לא באמת סרטים של אדם סנדלר – הוא הרי רק משתתף בהם כשחקן, ואפילו לא רואים אותו. רק שומעים את חיקוי המבטא הרומני או מה שזה לא יהיה שהוא עושה. אז למרות שהשם שלו מתנוסס על הסרט, קיימת אפשרות ריאליסטית שהסרט יהיה מקורי, מוצלח ומצחיק.

אבל לא, זה סרט עצלני ומלא בבדיחות עתיקות ועייפות.

את הבעיה אפשר לראות כבר בשמו של הסרט, וליתר דיוק ה-"2" הזה שצמוד אליו. "מפלצת של מלון" היה קומדיה מונפשת על מפלצות של סרטי אימה קלאסיים – דרקולה, איש הזאב, פרנקנשטיין, המומיה ודומיהם – שחיות במלון בטרנסילבניה ומפחדות מבני אדם. רעיון נחמד עם ביצוע סביר. הוציאו מזה כמה בדיחות נחמדות, בסוף בני האדם והמפלצות למדו לחיות בשלום אלה עם אלה ושזה בסדר להיות שונה וסוף. אבל עכשיו צריך לעשות המשך. לעתים קרובות קורה שסרט שנשען על רעיון מגניב אחד מתעייף כשהוא מגיע לסרטי ההמשך, כי כל מה שהוא יכול להציע זה עוד מאותו הדבר ואת הבדיחות היותר מוצלחות הם כבר הוציאו על הסרט הראשון.

במקרה הזה המצב עוד יותר חמור: הסיום של הסרט הראשון קצת סירס את כל הרעיון. כי ברגע שאנחנו מקבלים את המפלצות כמובן מאליו הן כבר לא מפלצות, הן פשוט אנשים, וזה לא ממש מצחיק. במקור, הבדיחה על דרקולה התמקדה בכמה שהוא מפלצתי ושונא-אדם ובכל זאת אבא אוהב. עכשיו, כשאנחנו יודעים שמפלצות גם הן בני אדם, נשאר אבא אוהב, אבל כזה שלפעמים ממציא משחקי מילים על המילה "דם". כנ"ל לגבי שאר המפלצות: הן כבר לא מפלצות. הן אנשים שנוטים להשמיע וואן-ליינרים שעוסקים בתחום תחפושות ההאלווין. למעשה, כדי לשמור על עניין, הסרט צריך להכניס לסיפור עוד ערפד, שהוא ערפד מהסוג הישן, כלומר עדיין מפחיד ועדיין רוצה לאכול אנשים: זה סבא ולאד (קולו של מל ברוקס במקור. יש פה איזו מגמה של השוואת יהודים לערפדים או משהו?). בהמשך הבא יצטרכו להביא את סבא-רבא.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? להרחיב את המשפחה. מייביס, בתו של דרקולה, בהיריון. יש לנו סצנה אחת שבה היא מתחילה לבכות ללא הסבר, כי נשים בהריון הן כאלה, אלא שאז... לא קורה כלום, הסרט פשוט קופץ כמה חודשים קדימה אל הלידה. והקטע של הבכי היה... מה? מה היתה הפואנטה, מלבד האבחנה המלומדת על כך שנשים בהיריון נוטות למצבי רוח? אולי בגלל שהיא ערפדה היה אמור להיות פה הומור? כי הסרט שכח להכניס את הבדיחה. הוא משאיר את זה לקהל, כנראה: "ערפדה בהיריון בוכה. תכתבו על זה בדיחה".

ואז יש ילד קטן, ואחרי עוד כמה קפיצות קדימה בזמן הוא כבר חוגג יום הולדת, וסבא דרקולה מודאג משום שהילד לא מראה נטיות ערפדיות. הוא וחבריו המפלצתיים מחליטים לנסות לגרום לילד להיות יותר ערפדי. כמובן, זה לא עובד ככה. אם הילד הוא ערפד הוא ערפד, ואם לא – אז לא, והופה, רגע, נראה שצצה פה איזו אלגוריה די חכמה! הרי זו לא באמת בחירה, אתה נולד ערפד או לא ערפד, בדיוק כמו ש – אה, לא. לפני שאתם מספיקים לברך את הסרט על משהו חכם, הוא חוזר בו ומבהיר שאנחנו אוהבים את כולם כל עוד הם בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו. יש גם בדיחות חביבות בסרט – כמו הניסיונות של האיש הבלתי נראה להעמיד פנים שיש לו חברה בלתי נראית – אבל על כל אחת כזאת תגיע בדיחה מהסוג שגורר גניחות וגלגולי עיניים.

במאי האנימציה האגדי-משום-מה גנדי טרקובסקי ביים את הסרט באותו סגנון אנימציה, או חוסר אנימציה, אופייני: אותן תנועות חדות וקשות ואותם עיצובי דמויות פשטניים ומשונים, כאילו הסרט היה מעדיף בהרבה להיות עשוי באנימציה מצוירת פשוטה והתלת-ממד הזה לא יושב עליו טוב. העלילה מיועדת לילדים קטנים, אבל האווירה האפלה לא, והרפרנסים לסרטים עתיקים בוודאי שלא. הסרט הזה קיים בגלל חוק הטבע ההוליוודי הגורר המשכים לכל דבר מצליח, אבל באמת שהוא לא היה נחוץ. מפלצת של מלון אחת הספיקה לגמרי. אפילו זה היה קצת יותר מדי.