ירון לונדון, מי שהנחה לצדו של מוטי קירשנבאום את התוכנית "לונדון את קירשנבאום" ב-13 השנים האחרונות, ספד אמש בריאיון בתוכנית "שישי" בערוץ 10 לחברו הטוב, שהלך אתמול בבוקר (שישי) לעולמו.
"אבד לי חברי כאח לי. אנחנו חברים כ-40 שנה, ב-14 השנים האחרונות ראינו זה את מדי יום. ביתי היה כביתו, ביתו כביתי, אני מכיר את ילדיו", סיפר לונדון, "הגורלות שלנו הצטלבו לטוב וגם לעצב לעתים אחדות במהלך חיינו. אני לא יכול להגיד שלא התכוננו לרגע של פרידה.
היתה חברות יוצאת דופן בינינו, במובן שהיתה אינטימיות בעירבון מוגבל. שמרנו על מרחק מסוים מפני שאחרת לא יכולנו לעבוד כל כך הרבה שנים בצמידות. מעולם לא רבנו, תמיד יישבנו בינינו מחלוקות קטנות באהבה רבה. הדברים לא היו אפשריים אם לא היינו שומרים על כבוד ממרחק מסוים".
לונדון סיפר גם על מפגשיהם של השניים מחוץ לאולפן הטלוויזיה ועל החברות הקרובה נוצרה בין השניים. "לעתים התראינו מחוץ לעבודה. רק לפני חודש חגגתי יום הולדתי ה- 75 והיו מספר חברים ומוטי ביניהם. ובאותו אירוע הוא שלף את המתנה האפשרית היחידה באירוע כזה: מקל הליכה משוכלל במיוחד. זה היה מאוד מצחיק וזאת היתה המתנה המתאימה לי. אנחנו היינו מתווכחים על ההספדים שנישא זה על קברו של זה. אמרתי לו שעדיף שהוא ילך קודם כי ההספד שלי יהיה טוב יותר והוא טען שיהיה הרבה יותר שנון ממני. הוא צדק, אני כמעט חסר מילים והוא תמיד מצא את המילים הנכונות.
השנים הרבות שאנחנו שותפים, הרבה לפני "לונדון את קירשנבאום" היתה לנו תוכנית בשם "יורדים על השבוע" עם טוביה צפיר ורבקה מיכאלי. זה היה בימי השחרות של הטלוויזיה המסחרית. היינו משתפים בינינו סודות, היינו באותו מקום בחיים ועם אותן הבעיות. שנינו איבדנו את נשותינו באותה התקופה. אז גם הצער וגם אסונות וגם הבדיחות וגם הסיפורים היו משותפים. שיתפנו הרבה זה את זה, דברים שאחרים לא ישמעו".
"היתה לו מין הילה של סנטימנטליות ורומנטיקה מצד אחד ואירוניה מצד שני", סיפר לונדון על חברו. "זה מה שיצר את ההומור שלו, שהיה גם צורם ותוקפני מאוד אבל גם מסופג באהבת ישראל. לא היתה בו רשעות. הוא היה אוהב עמו, אוהב מולדתו, כאב את כאבה, הוא כעס בגלל דברים שחשב שמכערים אותה. הוא היה איש מאוד מורכב, מי שיתאר אותו כמלאך לא יעשה איתו צודק, אבל הוא ידע מי הוא. הוא ידע מה הוא ערכן של מילות שבח ומה זה הרשתות החברתיות האלה. הוא היה מגחך על ההספדים של ראשי המדינה שכתבו להם הקופירייטרים שלהם.
איבדתי חבר ללא תחליף, לא יהיה עוד אחד כזה. זה מאוד כואב. מוקדם מדי לדבר על הטלוויזיה. אני לבד במובן הרחב והחשוב של המילה. יש לי חברים, אבל למוטי היה תפקיד מאוד מסוים ומאוד חשוב בחיי. הוא היה אח חכם ומצחיק. ידענו לנהל את היחסים שבינינו כמו תחרה, בזהירות בזהירות. בלי לדקור את האצבע כי שנינו אנשים בעלי גאווה, והצלחנו בזה באופן מיוחד ואפילו מפליא. זה לא יקרה עוד פעם. חבל לי גם על ארבעת ילדיו, ועל אחותו הגדולה ועל החברים שלנו בעבודה. חבל נורא.
הלוואי שהייתי שנון כמוהו. תמיד התבדחנו על זה כשהיינו באולפן שהנשים בצוות שלנו היו מלוות אותנו במבט חומל, כאילו אומרות 'אוי, רק שלא נצטרך להנשים אותם. והגברים היו מסתובבים שם ואומרים 'מתי הם ילכו כבר ונוכל להיכנס לאולפן ולשבת בכיסאות שלהם. התשובה שלו היתה שיוציאו אותנו רק עם הרגליים קדימה ומחוברים לאינפוזה. וחוץ מזה שלא נפחד להיות פאתטים ולא נחשוש לעזוב שלא בשיאנו".