אפשר להגדיר ולתאר את שרלוט גינסבורג בשלל דרכים. היא שחקנית, מוזיקאית ואייקון אופנה; היא סמל של אלגנטיות ושיק מסוג מסוים, ואחד הדברים הראשונים שעולים לאנשים בראש במחשבה על פריז; והיא כמובן גם הבת של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין וזוגתו של איוון אטאל, המרכיב יחד עמה את הפאוור-קאפל המוביל של יהדות צרפת. אבל מעל לכל זה, ועד כמה שקשה כמובן לתמצת אישיות כה מורכבת, היא בראש ובראשונה חסרת פחד. זה בא לידי ביטוי בעבודתה הקולנועית, מתפקיד הפריצה החצוף שלה באמצע שנות השמונים בסרט שלא במקרה נקרא "המורדת", ועד להופעותיה בשנים האחרונות ביצירות בסדר הגודל של "אנטי-כרייסט" ו"נימפומנית"; וזה ניכר גם בהתנהלותה מחוץ למסך, כפי שאני יכול להתרשם בעת ראיון עמה בחדר מלון ברלינאי בחורף האחרון.
הרבה פילים עומדים במרכז החדר. התפקידים הפרובוקטיביים, הסערות שגעשו על צרפת ועל הקהילה היהודית שלה ולמרבה הצער, גם מותה של אחותה הגדולה של גינסבורג, קייט בארי, שנפלה אל מותה מחלון דירתה הפריזאית לפני שנתיים. כל הנושאים הללו עולים לדיון ביוזמתה, והיא מדברת עליהם ועל כל סוגיה אחרת ברגישות ובזהירות אך בפתיחות, וכמעט מיותר לציין - גם בצניעות.
גינסבורג יפה ומרשימה בחיים עוד יותר מאשר על המסך. אם יש נסיכה בשם שרלוט, היא בצרפת ולא מעבר לתעלה. אך למרות זאת, הכוכבת לא ניחנה בגינונים. האלילה לוקחת את החיים בכבדות, ואת עצמה בקלות. איש לא ישכנע אותה שיש בה משהו מיוחד.
לא צריך גם סיבה מיוחדת כדי לראיין אותה, אך באופן פורמלי מתקיים הריאיון לרגל שניים מן הסרטים האחרונים בהשתתפותה. שניהם לא יופצו מסחרית בארץ, אך בכל זאת יש עתה הזדמנות לראותם "שלושה לבבות", שביים הצרפתי בנואה ז'אקו, בו היא מככבת בצד קתרין דנב ובתה קיארה מאסטרויאני, יוקרן השבוע בפסטיבל חיפה; "Everything Will Be Fine" דובר האנגלית של הגרמני וים ונדרס, בו היא משחקת בצד ג'יימס פרנקו, יצא עתה בפורמט ביתי.
נתחיל עם הסרט הראשון, שרצו הגורל והטרגדיה, מתקשר אצלה לחייה האישים. גינסבורג, בת ארבעים וארבע כיום, מגלמת ב"שלושה לבבות" אשה שמאוהבת ביקיר לבו של אחותה. "היא האדם הכי קרוב אליה, ובכל זאת הדמות בגילומי אינה מסוגלת שלא לבגוד, מסבירה השחקנית מה משך אותה בתסריט.
"זה היה קונפליקט מרתק בעיני. אני לא יכולה להתחבר לעניין של הבגידה, אבל כן יכולה להתחבר לכך שאחותך היא האדם שהכי יקר לך. אחותי קייט היתה כזו מבחינתי, והמוות שלה טלטל אותי לחלוטין. אחריו, הרגשתי בערפל מוחלט, לגמרי אובדת דרך, כאילו שכלום כבר לא משנה ודבר גם כבר לא יכול להפחיד אותי. שאלתי את עצמי אם להמשיך לחיות והחלטתי שכן, אבל הבנתי גם שלא אוכל להמשיך את החיים מאותו מקום. לכן החלטתי לעזוב לעת עתה את פריז, ולקחתי את איוון והילדים לניו יורק. מבחינתי זה דף חדש לגמרי. זה נחמד לחשוב שאתה יכול לברוא את עצמך שנית".
כבת לאם בריטית, לגינסבורג אין את קשיי השפה שרוב הצרפתים נתקלים בהם בתפוח הגדול. אמנם האנגלית השגורה בפיה מעט פחות טובה מן הצרפתית ומדי פעם חסרות לה מילים, אך היא כמובן שוטפת לחלוטין. אז אם מחפשים עוד כתר לקשור לה, אפשר בהחלט גם לומר כי היא אדם דו-לשוני.
בהקשר זה, אני מספר לה על מאמר שקראתי על מי שניחנו בכך ואומר לה כי הוא טען שלאנשים כאלה יש גם מעין פיצול אישיות, ושואל אם גם היא מרגישה כמו אדם אחד כשהיא מדברת באנגלית ואדם אחר כשהיא מדברת בצרפתית. "בהחלט, בהחלט, יש הבדל גדול", עונה הכוכבת. "רק לאחרונה הבנתי עד כמה אני שונאת לשמוע את הקול שלי. אני רואה בטלוויזיה ראיונות עמי והקול שלי כל כך נוראי. גם בצרפתית יש בו משהו מזויף, ובאנגלית הממד המזויף מורגש עוד יותר. אני מקשיבה לעצמי מדברת בה וקולטת את הזיוף, וזה גורם לי לשנוא את עצמי".
אוי, אל תגידי את זה.
"למה לא? אני שונאת את עצמי ואין לי שום בעיה עם זה. אין בזה שום דבר דרמטי מבחינתי. זה תמיד מפתיע אותי לגלות שאני מחבבת סרט שהשתתפתי בו, כי יש לי בעיה עם לשמוע את עצמי ויש לי בעיה עם לראות את עצמי. זה קצת כפייתי, אולי אפילו נרקסיסטי. בעצם לא אולי, זה בטוח נרקסיסטי. אני מקווה שאולי זה ישתנה, אבל אני לא רואה איך זה יכול להשתנות, איך אדם יכול להשלים עם עצמו?".
השאלה האחרונה עולה גם ב"Everything Will Be Fine" של ונדרס, בו מגלם ג'יימס פרנקו סופר הדורס למוות ילד וגינסבורג משחקת את האם השכולה. "אני מרגישה קרובה עד מאוד להבטחה שבשם הסרט", היא אומרת. "אמא שלי גידלה אותי על האמירה הזו, שהכל יהיה בסדר. אם צריך לבחור ציטוט אחד שאפיין את ההתבגרות שלי זה 'מחר הוא יום חדש'. כל הזמן אמא אמרה לי את זה ואמרה לי להגיד את זה. אני אפילו לא יודעת אם זה משהו שבהכרח האמנו בו, אבל זה משהו שחשבנו שצריך לומר".
והיום, אם צריך לבחור ציטוט שיאפיין את חייך?
"אין איזה אידיאל שמנחם אותי או שמעודד אותי. יש רק את ההבנה שאתה יכול לבחור אם לצאת מהמיטה או לא, אבל שאם אתה יוצא ממנה, אז אין ברירה, אתה צריך להתמודד".
בסרט, הגיבור כותב ספר על מה שאירע, וזה עוזר לו לאחות את הפצעים. ונדרס מציג את הכתיבה, את היצירה, כמקור אפשרי לנחמה ולגאולה, את מאמינה בזה?
"מצד אחד אני יכולה להבין אנשים שכותבים על דברים שקרו להם, כמו הגיבור של הסרט. כאלה שלוקחים השראה מסיפורים שהיו באמת ומאנשים שהיו באמת, ואפילו כאלה שעדיין בחיים. גם אבא שלי עשה את זה, אחרי הכל. מצד אחר, גם יש בזה משהו די נורא בעיני, אתה משתמש בעולמות של אחרים בשביל המטרות של עצמך. אני לא הייתי עושה את זה. לכן אני לא כותבת אוטוביוגרפיה וגם לא אכתוב. אני גם לא אוהבת להשתמש בחוויות אישיות שלי כהשראה לעבודות המשחק. אני לא מאמינה בשיטה שאתה צריך להסתכל עמוק פנימה ולהתבסס על הזיכרונות הכמוסים שלך כדי לעצב את דמותך. אני עושה את ההפרדה".
לפני שיתוף הפעולה עם ונדרס עבדת עם עוד אחד מגדולי הקולנוענים האירופאים של ימינו, לארס פון-טרייר כמובן, שביים אותך ב"אנטי-כרייסט" וב"נימפומנית". את יכולה להשוות את העבודה בין שניהם?
"זו תהיה השוואה מוזרה, כי הם כל כך שונים. עם וים העבודה היתה יותר פתוחה ושלווה, ומובן שעם לארס זה היה יותר מורכב. אבל אני גאה בסרטים ואני שמחה שעשינו אותם. אני עדיין בקשר עם לארס. אנחנו מסתמסים קצת פה ושם ואני מקווה שעוד ייצא לנו לצלם יחדיו".
גינסבורג מלינה שהצטלמה ליותר מדי סרטים בשנים האחרונות, מה שהקשה עליה עוד יותר בתקופה שמלכתחילה היתה מבחינתה קשה מנשוא. "יש שחקנים שמסתדרים עם לוח זמנים כזה, אני לא", היא אומרת. "בזמן הקרוב אני מעדיפה לנצל את הזמן בניו יורק למוזיקה, ולעשות כמה שפחות קולנוע".
עם זאת, נוכל לראותה בקרוב בעוד סרטים, אם כי בתפקידים קטנים יחסית. אחד מהם יהיה ההמשכון ל"היום השלישי". אחר הוא פרויקט פחות גרנדיוזי, אבל לא פחות מסקרן, בטח מנקודת מבט מקומית "אופנהיימר", סרטו דובר האנגלית הראשון של יוסף סידר, בו יככבו ליאור אשכנזי, ריצ'רד גיר וסטיב בושמי. "אני לא חושבת עליו בתור 'במאי ישראלי'", היא אומרת בתגובה לשאלתי הפרובינציאלית על כך שלראשונה תשחק בסרט של קולנוען כחול-לבן. "ברור שהוא כזה, אבל אני פשוט מתייחסת אליו כבן אדם והוא בן אדם נהדר".
מה גרם לך לרצות לעבוד איתו. אהבת את "הערת שוליים"?
"כן, וגם אהבתי את התסריט של הסרט הזה. הוא באמת באמת מיוחד. נוסף לכך, במפגש עמו סידר התגלה כאדם מיוחד גם כן, וגם מוכשר ומשכנע. אבל התפקיד שלי קטנטן, אל תעשה מזה עניין גדול".
מה שהתקשורת בצרפת כן עושה ממנו עניין גדול הוא הסרט הבא של איוון אטאל, בן זוגה ואבי בנה ובתה, שעוד לפני הקרנתו הראשונה כבר מדברים עליו כ"קומדיה המטורפת ביותר שנעשתה על אנטישמיות". גם גינסבורג מופיעה בו, אם כי גם כאן בתפקיד קטן, והיא בטוחה שכל ההתרחשויות האחרונות בצרפת לא ימנעו מבעלה, וגם לא מיוצרים אחרים, להמשיך לעסוק בסוגיות פוליטיות וחברתיות רגישות. "אני לא מרגישה שחופש הביטוי בסכנה", מכריזה הכוכבת. "אני מקווה שאנשים לא יפחדו ולא יצנזרו את עצמם".
עד כמה היהדות נכחה ו/או נוכחת אצלך בבית?
"בילדותי, בכלל לא. אבא שלי היה יהודי כידוע, אבל לא היתה אצלנו שום מסורת או מורשת. אבל בגרותי זה כבר עניין אחר, כי מגיל 19 אני עם איוון ואצלו זה משהו שנוכח מאוד. אני לא מביאה כלום בהקשר הזה ולא נוקפת אצבע, אלא מסתמכת עליו לגמרי והוא בעצם המורה הרוחני של המשפחה. אני עצמי לא מאמינה בכלום. הלוואי שהייתי מאמינה שיש משהו מעבר לחיים או שיש חיים אחרי המוות, אבל האם באמת יש משהו כזה? נראה לי שאנשים סתם אומרים לעצמם שיש כדאי לשפר את המצב רוח, אבל אין בזה מן הממש".
לסיום, אולי נדבר קצת גם על אופנה?
"אוקיי, אבל אני לא באמת מתעניינת בזה. אני עובדת עם לואי ויטון, אבל רק כי המעצב הראשי שלהם, ניקולה גסקייר, חבר שלי וזה נחמד לשתף פעולה עם חברים. מעבר לכך זה לא מעניין אותי".
כמה תיקי ברקין יש לך בבית?
"אפס. יש לי את אמא שלי".
שתדעי, כמעט בכל פעם שמתפרסמת בישראל כתבה על איך להיראות עם שיק, הכותרת היא "איך להיראות כמו שרלוט גינסבורג".
"אני לא חושבת שאני שום דבר. אני לא חושבת שיש לי שיק. אני לא חושבת שאני אלגנטית...אתה צריך לראות אותי בבקרים!"