כל אמריקאי שחי בשנות השישים יודע לספר איפה היה בעת ההתנקשות בקנדי וכל ישראלי שחי בשנות התשעים זוכר איפה שמע שירו ברבין. אך בניגוד לקולנוע ההוליוודי, שעסק בנושא כמעט בכל דרך אפשרית, אצלנו קשה למצוא אזכורים קולנועיים לרצח הפוליטי שטילטל את המדינה. אפילו כעת, במלאת עשרים שנים לטלטלה, אף במאי עלילתי מקומי לא טרח להרים את הכפפה, וייתכן שאיש לא היה עושה זאת אילולא לקח על עצמו עמוס גיתאי את המשימה.
לא זו בלבד שגיתאי העז להתמודד עם הטראומה, אלא שאף הגדיל עשות: סרטו, "רבין: היום האחרון", הוא הפקת ענק יומרנית באורך שעתיים וחצי, המשלבת בין קטעים תיעודיים, ובהם ראיונות עם אושיות בסדר הגודל של שמעון פרס, ודרמטיזציות בהשתתפות צוות ענק של עשרות שחקנים. נוסף לכך, תאריך יציאתו תוזמן לא במקרה ביום השנה הלועזי העשרים לרצח, כך שברור כי יוצריו ומפיקיו מצפים מאיתנו להתייחס אליו כאירוע.
מעטים הסרטים בימינו, בטח כאלה תוצרת הארץ, שמצליחים להגיע למעמד כזה. ל"רבין: היום האחרון", בשל נכונתו האמיצה לעסוק בנושא הטעון, היה את הצ'אנס הנדיר לכך. זו גם היתה הזדמנות לאחות את הקרע בין גיתאי, מן הקולנוענים הכחולים-לבנים המוכרים בעולם ובעיקר באירופה, לקהל המקומי המנוכר לו. למרות הניכור והעוינות, הציבור כאן לא היה עומד בפיתוי לראות לראשונה סרט גדול על אחת הטראומות הגדולות בתולדות המדינה.
"רבין: היום האחרון" היה יכול להיות היצירה הקאנונית הזו שחיכינו לו עשרים שנה, התשובה הישראלית ל"JFK: תיק פתוח", והיו לו את כל הנתונים הנכונים בשביל כך: תקציב נדיב, הפקה בינלאומית, צוות של עשרות שחקנים, ובעלי מלאכה מוכשרים בסדר הגודל של אריק גוטייה הצרפתי, מטובי הצלמים בעולם. אך ההזדמנות פוספסה: גיתאי נכשל במבחן הכיכר וההר הוליד עכבר, או בשפה של הסרט "סרק, סרק".
די באמירה המסתורית הזו בלבד, שעד היום לא ברור מי פלט אותה בשעת ההתנקשות ולמה, כדי לפרנס סרט שלם על רצח רבין. יש דרכים אינספור לתקוף את הנושא המורכב, ולא ברור באיזו מהן בוחר גיתאי.
האם זה סיפור על מאיר שמגר, יו"ר ועדת החקירה, המתוסכל מן הסמכויות המוגבלות שניתנו לו? או על הדיאלוג בין יגאל עמיר וחוקר המשטרה, שמנסה להיכנס לראשו של הרוצח? אולי זה מסע בעקבות אותם רבנים שטרם התברר עד כמה, אם בכלל, היו השראה למתנקש ולמעשה שלו? ואולי משהו פחות רוחני ויותר טכני, על איך המשטרה והשב"כ הפילו זה על זה את האחריות למחדל? או שהשאלה היא בכלל לא מה קרה, אלא מה היה יכול לקרות, והבמאי מנסה לתהות בעזרתו של פרס ואחרים איך היו נראים המדינה והמזרח התיכון לולא ההתנקשות? "רבין: היום האחרון" לא מצליח להיות אף אחד מהדברים הללו, וגם לא רשומון שישלב בין כל נקודות המבט. אין לו בכלל מבנה עלילתי, והתסריט שלו מתגלה כמבולגן לא פחות מאשר סידורי האבטחה בכיכר.
כמו כן, אמנם גיתאי קולנוען ולא מנחה תוכנית תחקירים או תובע מחוזי, אך הוא בחר מרצונו להקנות לתוצאה ממד של כתב האשמה ומסמך עיתונאי, אז רק מתבקש לצפות ממנו להניח על השולחן חומרים לא ממוחזרים. "JFK" הסעיר בזמנו את אמריקה לא רק בגלל איכותו הקולנועית (שגם אותה אין פה), אלא גם מפני שסטון אמנם לא הוכיח שום דבר, אבל כן השכיל להאיר באור חדש ומעורר מחשבה את ההתנקשות בקנדי. "רבין: היום האחרון", לעומת זאת, אינו מחדש שום דבר קונקרטי, כך שבניגוד למקבילו האמריקאי, הוא ככל הנראה לא יעורר דיון ציבורי.
לסרט מגרעות רבות נוספות. מבחינה אמנותית, הגדולה בהן היא איכות הדיאלוגים וביצוען. "רבין: היום האחרון" לא נראה ונשמע כמו גוף אורגני חי, אלא כמו מסכת בה מבחר אקלקטי ואף ביזארי של שחקנים עומד ומדקלם שורות שאינן עברית מדוברת.
כמו כן, לא ברור מלכתחילה מה היו עקרונות הליהוק של גיתאי. חוץ מיוגב יפת המגלם היטב את יגאל עמיר, רוב מי שמופיעים כאן כלל לא דומים לדמויות שהם מגלמים. אמנם לא מובן למה משמשת ההזרה הזו, אבל זאת זכותו כמובן של הבמאי גם בסרטים היסטוריים, שחקנים לא צריכים דווקא לחקות פיזית את הגיבורים, אלא לתפוס את המהות שלהם. אך גם זה לא קורה כאן. ניקח לדוגמה את דיויד בילנקה, המשחק את רוני קמפלר: לא רק שהוא נראה הפוך ממנו, אלא שאינו לוכד את המהות האקסצנטרית והמסתורית של הצלם החובב שבמקרה תיעד את הרצח והפך לחלק מההיסטוריה.
אמנם הודות לנושא, מצליח הסרט לשמור על עניין ואינו משעמם במשך שעתיים וחצי, אך הביצוע הכושל של התסריט התמוה מעורר לא פעם מבוכה במשך הזמן הזה. תחושת אי הנעימות מתגברת בשל שני עניינים נוספים, שהם לא רק אמנותיים.
קודם כל, יש הרגשה כי "רבין: היום האחרון" בכלל לא נעשה לצופים בישראל, אלא אך ורק לקהל הבינלאומי. איך אפשר להסביר אחרת סצנה בה משפטנית בגילומה של עינת ויצמן קושרת את רצח רבין לסבל הפלסטיני ולשם כך עומדת ונושאת נאום ארוך על ההיסטוריה של הסכסוך. זה הסבר טרחני אך בסיסי, ברמה של שיעור ביסודי, וברור שאף ישראלי אינו זקוק לו, אלא אם הוא תלמיד כיתה ד' שבכלל התכוון ללכת ל"צמרמורת" אבל התבלבל באולם. נוסף לכך, הדברים שהדמות אומרת, גם אם הם אולי נכונים ומעניינים כשלעצמם, חסרי כל רלוונטיות למה שבא קודם לכן ולאחר מכן, והקישור שמנסה לעשות גיתאי מופרך ומגוחך.
אז למה המונולוג הזה כאן? אולי כי גיתאי יודע שידידיו מלה-מונד, השותפים הפבלובים לסרט, היו מקימים קול צעקה על אוטומט אילולא טרח לומר משהו על הסבל הפלסטיני, וכיוון ש"רבין: היום האחרון" ממילא נמשך שעתיים וחצי, מה הבעיה להקדיש לכך חמש דקות ולסמן וי? הבעיה היא שהפלסטינים עצמם יהיו הראשונים לומר כי הם לא צריכים טובות, ויעדיפו שכבר יתעלמו מהנושא מאשר שיתייחסו אליו בצורה כזו.
לאחר מס השפתיים הזה, נעלמים הפלסטינים מן הסרט. מי שממשיכה לצוץ בו היא הציונות הדתית, אותה מסמן גיתאי כאחראית לרצח, ומפנה כלפיה אצבע מאשימה באופן מסית ובוטה באופן אירוני יחסית ליצירה שמתיימרת להתריע מפני סכנות ההסתה והפלגנות. המתנחלים, הרבנים, מוריו של עמיר וחבריו לספסל הלימודים את כולם מעצב גיתאי באופן מתלהם, נלעג ולא משכנע. אלה לא משיכות מכחול של במאי, אלא של קריקטוריסט, ועוד של אחד שאינו מוצלח במיוחד במלאכתו.
כמו שאומרים, זה לא עניין של ימין ושמאל. פה, זה פשוט עניין של קולנוע גרוע, ולכן מה שמשנה כאן אינו האידיאולוגיה של גיתאי, אלא האמצעים המשמשים אותו. צפיתי ב"רבין: היום האחרון" עם מרוקאית מוסלמית שרחוקה מלאהוד את הציונות הדתית בארץ, אך גם היא הזדעזעה מתיאורם כאן. לא יכולתי שלא להיזכר באיך שמדביקים סטיגמות על האסלם, אמרה לי. מי שסולדים מן המתנחלים וימהרו לשמוח על איך שהבמאי מכניס להם, חייבים לזכור כי הוא משחיז כאן חרב פיפיות שפעם תדקור את הצד שלהם ופעם תדקור את הצד שלו. ככה זה במדרון תלול: רגע אחד זה אתה שעושה סרט שטחי ועילג, ורגע אחר זה מושאי סלידתך שכותבים נגדך טוקבקים בצורה הזו, ואז לך תצא מן המעגל האלים הזה.
למרות כל זה, עדיין מפתה לומר כי "רבין: היום האחרון" הוא סרט חשוב, ולו רק כי בלעדיו, כל מה שהיה לנו בקולנוע עכשיו זה האסקפיזם של ג'יימס בונד, בלי שום תזכורת לרצח הפוליטי שעדיין משפיע על החיים של כלנו. אבל אם נעצור ונחשוב שנייה, למה בעצם מגיע לו שנאמר כך? מה החשיבות שלו? למה הוא תורם?
מבחינה עיתונאית, אין לסרט ערך. כמעט בכל כתבת תחקיר שאי פעם התפרסמה או שודרה היה יותר בשר. מבחינה קולנועית? גם לא. כל במאי צעיר שיצפה בו ודאי ישתכנע סופית כי אין תקומה לז'אנר השחזור ההיסטורי בתעשייה המקומית. וחמור מכל, גם במישור החשוב ביותר, האנושי והחברתי, אין בו תועלת. להפך: הוא אף מזיק. בדרך הסטריאוטיפית בה מעצב הבמאי את הימין הישראלי, הוא משמר גם את כל הדעות הקדומות על השמאל המיושן, המנותק והמתנשא. נוסף לכל פגמיו האמנותיים, "רבין: היום האחרון" שלו גם מתגלה כתשובה הקולנועית לפליטת הפה של דודו טופז ולנאום הקמיעות של יאיר גרבוז.
עשרים שנים אחרי הרצח, יש רק דבר אחד שעליו יסכימו שני המחנות: ישראל אכן סובלות מבעיות, וצריך למצוא להן פתרונות. גיתאי הכריז שיצר את הסרט מתוך אהבה ודאגה למדינה, אך גם אם כוונותיו טובות, "רבין: היום האחרון" אינו חלק מן הפתרון. הוא חלק מן הבעיה.