או מיי גאד. אלן דג'נרס אישרה במו עצמה את השתתפותנו בתוכנית האירוח שלה. אז נכון, ב"השתתפותנו" אני לא מתכוון להתכרבלות על הספות הלבנות שלה, אלא יותר לייבוש של שעה שלמה באולפני וורנר הקפואים לצד כ-300 מנתיניה המסורים ביותר, וב"אישרה בעצמה": אני מרפרר לעובד הפקה זוטר שהואיל בטובו לשלוח למייל את כרטיסי ה-VIP המיוחלים. אבל היי, למה להתעכב על הפרטים כשאפשר לדבר על הדבר האמיתי: לקבל כרטיס לתוכנית האירוח של אלן דג'נרס מזכיר לא מעט את הסיכוי לקבל שיעור טוורקינג מביונסה. אפשרי. אבל ככל הנראה לא יקרה לנו ולא בגלגול הזה. שוין.
ההתרגשות מתחילה במגרש החניה, שם פוגשים לראשונה בעבדיה של האלן. כולם מחייכים מדי, מתקתקים מדי ובעלי תפקידים חשובים באופרציה (לוחצים עבורך על הכפתור ברמזור כדי שיתחלף מהר ומזכירים לך לעבור כשירוק). כבר ביציאה מהרכב עוברים תשאול בטחוני מקיף, זוכים לחותמות גוף בדיו שקוף לזיהוי במקרה הצורך ולקבלת הכרטיסים. עלובי החיים מקבלים סתם כרטיס ונשלחים לשבת בפינה, ואילו המיוחסים שיזכו למושב בלוקיישן נחשק (קרוב לכוכבת אך מאחורי שורת הצלמים שיסתירו את הכל), נשלחים אל חדר ה-VIP. מה שבחלומותי נראה כמו חדר מרופד כריות ממותגות ובו קערות פחמימות חופש ומזרקות אלכוהול, מזכיר יותר מסדרון מאולתר עם עשרות טלוויזיות תלויות, עליהן מוקרנים אסופת חוקים ואיסורים שעליהם נדבר בהמשך.
שני גלאי מתכות אחר כך אנחנו כבר ב"גרין רום", חנות מאולתרת ובה מוכרים הכל (הכל!) בעיטור הלוגו המוכר והנעים של דג'נרס. כוסות, צלחות, חלוקי אמבטיה, תחתונים, בגדים, שטיחים לכניסה לבית ושלל מוצרי צריכה שהרשת החליטה להטביע עליהם את חותמה ולמכור ביוקר.
הכלל הראשון שצריך לזכור כשמגיעים לתוכנית של אלן דג'נרס הוא שאלן דג'נרס לא באמת מכירה אותנו, וגם כשנצא משם היא לא תכיר אותנו. בואו נודה בזה, אף אחד לא הגיע לתוכנית לפגישת יחסינו לאן. אז למה כן באנו? בעיקר כדי לתרום את שירותינו כמכונת כפיים נושמת.
החברים היחידים שתכירו באותו היום יהיו שכניכם לשורה, אלה שההוא שנשכר על מנת "לחמם" את הקהל עד שהדיווה המרקדת תעלה לבמה, ישכנע אתכם לחבק ("איזה כיף לחבק זרים, אה?"). אותם ואת קבוצת הבנות הצרחניות שעשו את כל הדרך מלואיזיאנה, לא לפני שעברו סשן איפור-שיער בסלון כלות שכונתי והחנו עכוזן בשורת הריקודים הנחשקת שמאחורינו. זו שדג'נרס תחצה בקרוב בענטוזים. עם כל כך הרבה הכנות, אלן בטוח תתייחס אליהן, הן בדרך להתעלף.
אז זהו, שלא. בסנטימטרים המעטים שבינינו לבין אחת הכוכבות הכי גדולות בהוליווד נחים בשלווה עשרות איסורים, ביניהם: לקהל באולפן אסור לגעת בדג'נרס, אסור לפנות אליה בשמה, או בכל שם אחר, אסור לרקוד איתה אם היא לא רוקדת איתך קודם ואסור בתכלית האיסור לצלם. כלום. לעולם. כמו כן אסור לצעוק לדג'נרס מילות אהבה, שנאה, חיבה ובכלל. גם מרחוק. אסור לנסות למשוך תשומת לב, אסור להניח את משקפי שמש על הראש, (או על החולצה), אסור להפציע בכפכפים, מכנסיים קצרים, וחולצת טי. כן, גם אם הלוגו של התוכנית מוטבע עליה. ומה מותר? לנשום. גם כן, כל עוד זה לא על אלן דג'נרס.
למרות אסופת התלונות, אני חייב לציין כי לשבת כקהל בתוכניתה של דג'נרס זו חוויה הוליוודית ראשונה במעלה. למי שמגיע מישראל בהחלט מומלץ להיכנס לאתר התוכנית ולנסות להשיג כרטיסים (כדאי לעשות זאת כמה חודשים מראש, כיוון שהכרטיסים נחטפים במהירות האור. שווה גם לאמץ נוהל יומיומי של בדיקת מקומות פנויים).
התוכנית מוקלטת בטייק אחד, ובלי הפסקות באמצע, מה שרואים באולפן מקבלים למחרת בטלוויזיה. החיסרון: פחות זמן עם דג'נרס ואפס פספוסים. היתרון: שעה של תוכנית מצטלמת בפחות משעה במציאות, כך שבניגוד לצילומים של תוכניות אחרות, הקהל משוחרר לדרכו במהירות.
בתום ההכנות, אלן מסתערת על הבמה, כאפרוח צהבהב ושביר הישר אל תוך חיקו המשולהב של הקהל. המונולוג בתוכנית בה נכחנו עסק במעריצים שמבקשים יותר מסלפי אחד כי הדאק פייס הראשון נראה כשל בעל כרומוזום חסר, והנה היא יוצאת לסיבוב ריקודים מאחורינו. כמו בתאונת מטוס, גם זה קורה מהר.
למען האמת, בדקות הראשונות של בהייה מקרוב בכוכבת המתוקה, הקהל שלצדי היה עסוק בלשפוט את מצב הקמטים ולהחליף רשמים על כמות המייק אפ הבלתי נתפסת. "היא נראית יותר מבוגרת במציאות", אני שומע לחשושים מהצד, "נראה שיש פילטר מרכך על המצלמה", מסבירים המלומדים מהצד השני.
אחרי הריקוד דג'נרס מתיישבת במקומה ומספרת שאורחי התוכנית יהיו סקוט פולי מ"סקנדל", מלכת יופי וסטנד-אפיסטית גאה. ביציאה לפרסומות דג'נרס נבלעת בנחשול של נותני שירות ברמות שונות. אחד מפדר את אפה, בזמן שמעצבת השיער מברישה, הסטייליסטית מחליקה את הקמטים בחליפה הלבנה, שלל עוזרות הפקה מרחפות סביבה ושני אנשי תוכן מפמפמים פרטי מידע קריטיים להמשך הצילומים. הכל מתנהל כאופרציה בצבא הסובייטי. אפילו מבט אחד לא מוגנב לעברנו. גם לא חצי חיוך. מבחינתה של דג'נרס, הרקמה האנושית המריעה שלצדה לא באמת קיימת. קשה שלא להתאכזב.
בהפסקת הפרסומות השנייה אנחנו כבר לא נעלבים. בכישרון רב מצליחה דג'נרס להתעלם מכל הקהל, ולהגיע לשני אנשים שהיא מכירה מתוכו כדי להצטלם ולדבר איתם. שאר ההמון זוכה להתעלמות. דג'נרס מיד חוזרת למקומה ומתרכזת בכל דבר אחר מלבדנו: בטקסט לקטע הבא, בדיבור עם אנשי הפקה ובשיר שמתנגן ברקע. המצלמות נדלקות וכך גם החיוך. דג'נרס עושה את העבודה כמקצוענית אמיתית. היא מקשיבה למרואיינים, משגרת בדיחות, מפתיעה בפרסים ולא שוכחת את שמות נותני החסות. כל המאתיים.
בסוף התוכנית דג'נרס ממחזרת את המשפט הקבוע: "תהיו נחמדים אחד לשני". קשה להאמין שהיא בעצמה מאמינה למשפט הזה. התוכנית נגמרת, דג'נרס מכריזה שכל הקהל מקבל 150 דולר לקנייה במחלקת הילדים של רשת האופנה אותה היא מקמפיינת, מחיאות כפיים ו... קאט. מיד הסתובבתי אחורה כדי לפגוש בפרצוף המאוכזב של עקרות הבית האמיתיות מלואיזיאנה.
לאחר סיום ההקלטה, מגיע הקתרזיס. דג'נרס לוקחת את המיקרופון ופונה אלינו השקופים: "אני ממש מודה לכם שבאתם, מקווה שזאת היתה חוויה טובה בשבילכם לראות איך התוכנית מצטלמת ושהיתה לכם הזדמנות לראות דברים שאתם בדרך כלל לא רואים מהבית, כמו את הצוות הנפלא שלי".
ביציאה אני נזכר פתאום שבכניסה לחניון אמרתי לאחראי חניה "אני לתוכנית של אלן" והוא שאל: "אתה מתארח בתוכנית? או שבאת כקהל?". הייתי צריך לומר שאני מתארח בתוכנית ואז לראות מה יקרה.