ילד לא לא: חובבי פיטר פן צריכים להתרחק מ"פן"

פעם היה ילד שלעולם לא גדל; הוא חי בעולם קסום בשם ארץ לעולם-לא, היתה לו ידידה פיה בשם טינקרבל, ויריבו המושבע היה שודד-ים אכזר בשם הוק.

ועכשיו, ילדים, נשמע סיפור שאין לו שמץ של קשר אל כל הדברים האלה.

בזמן מלחמת העולם השנייה, ילד בשם פיטר חי בבית יתומים שנשלט על ידי נזירה אכזרית. לילה אחד, באמצע הפגזה של הנאצים, מגיעה ספינת שודדי ים מעופפת ולוקחת את הילדים אל עולם אחר – מקום אומלל שבו נבל בשם שחור הזקן מעביד בפרך מאות ילדים בחפירות במכרה. שם, הילד פוגש ומתיידד עם איזה טיפוס די חביב, בעל שתי ידיים תקינות, בשם הוק.

ונשאלת השאלה, איך כל זה קשור לפיטר פן. "פן" מגיע במסגרת המגה-טרנד של סרטים עכשוויים המבוססים על אגדות וסיפורי ילדים מוכרים, ומנסים להציג אותם מזווית שונה ("מליפיסנט") או כפריקוול לסיפור המוכר ("ארץ אוז"). זה היה אמור להיות פריקוול ל"פיטר פן" – רעיון שנשמע מיותר להפליא אמנם, אבל מה לעשות, אף סיפור ילדים לא ניצל מהאופנה החדשה הזאת. פריקוול ל"פיטר פן" יכול לעבוד: אפשר לספר מאיפה בעצם הגיע פיטר פן, איך קרה שדווקא הוא הפסיק לגדול, איך התיידד עם פיה בשם טינקרבל ואסף סביבו חבורה של ילדים אבודים, איך הוק הפך ליריבו המושבע, מי היה הקרוקודיל שאכל את ידו הימנית... יש הרבה לספר. רק בעיה אחת: שום דבר מכל זה לא קורה בסרט. שום דבר. הילד ששמו פיטר אמנם מגלה בתחילת הסרט שהוא יכול, בתנאים מסוימים, לעוף, אבל הוא מסיים את הסרט כשהוא עדיין לא דומה בשום צורה – במראה או בהתנהגות - לדמות המוכרת של פיטר פן. האיש שנקרא בשם "הוק" אינו פיראט, ולא מתנהג בשום שלב באופן שאפילו מזכיר את קפטן הוק המוכר. טינקרבל מוזכרת בסרט במשפט אחד ולא באמת משתתפת בעלילה. ארץ לעולם-לא לא נראית כמו ארץ לעולם-לא. אז מה בעצם הטעם? למה לקרוא לדבר הזה "פן"? מה הקשר? אולי הכוונה היא להכניס את כל הקישורים לסיפור המקורי לסרטי ההמשך, אם יהיו (וכנראה שלא יהיו, כי הסרט הזה נראה כמו כישלון קופתי ענק שעומד להתרחש).

מילא, אז יש לנו סרט פנטזיה שהוא לא "פיטר פן". זה בסדר. יש הרבה סרטים שאינם "פיטר פן" ‏והם עדיין טובים. צריך לתת לו צ'אנס. בתחילת הסרט, "פן" החדש מרוויח הרבה נקודות על מופרעות לשמה. ספינות מרחפות מעל גגות לונדון שמתוכן קופצים באנג'י שודדי ים המחופשים לליצנים משום מה וחוטפים ילדים היא נקודת התחלה טובה, והיא ממש לא שיא הביזאריות של הסרט. המסע אל העולם האחר הוא סצנה הזויה במובן החיובי של המילה, והשיר ששרים הכורים החטופים לקראת בואו של שחור הזקן מותיר כמה לסתות שמוטות על רצפת הקולנוע. נדמה שמה שלא יהיו המגרעות של הסרט, הוא יוכל לפצות עליהן במוזרות חצופה.

אבל לרוע המזל, המופרעות של הסרט שוככת במהירות ומוחלפת בשיגרה, ושיגרה מהסוג הגרוע ביותר שיש. בהמשך הסרט מתברר, למרבה הזוועה, שהוא מבצע את הפשע הבלתי נסלח ביותר שיכול לעשות סרט פנטזיה בימינו: הבחירה בקלישאה הכי מאוסה, עלובה, מעוכה ולעוסה בקולנוע. יש נבואה עתיקה, אתם מבינים, שמבשרת על בואו הקרב של "האחד", או "הנבחר", שיהיה מיוחד וחשוב ויציל את כולנו. ופיטר שלנו, הוא-הוא הנבחר. אתם יודעים, בדיוק כמו ב"מטריקס", "נרניה", "הארי פוטר", "פרסי ג'קסון", "מלחמת הכוכבים: פרק 1", "סרט לגו", "אליס בארץ הפלאות" וספר שמות. לא ייאמן, באמת לא ייאמן, שמישהו עדיין מעז להשתמש בכלי העלילתי העבש, המרקיב והעלוב הזה, ועוד בלי בושה, ממש באותן המילים ("The Chosen One") שבהן הוא הופיע במאתיים סרטים אחרים. לכתוב "יש נבואה עתיקה שאומרת שאתה האחד" זה היום צעד אחד קטן מעל לכתיבת "הטובים נלחמו ברעים וניצחו, סוף" ולקרוא לזה תסריט. ולנבואה הזאת יש נטייה להשמיד כל דבר שעומד בדרכה: הגיבור לא צריך להתפתח או ללמוד שום דבר, כי השאלה היחידה היא האם הוא יגשים את הנבואה או לא. איזה מתח.

לוי מילר, שמגלם את פיטר ממש-לא-פן, הוא בעיקר ילד מעצבן. גארט הדלונד, שמגלם את לגמרי-לא-קפטן הוק, מנסה להיות אינדיאנה ג'ונס (כולל הכובע) ויוצא חיקוי סוג ג'. רוני מארה מגלמת את טייגר לילי, שהיא כלי ריק לחלוטין: דמות נטולת כל רמז לאופי או ייחוד. יוצא דופן הוא יו ג'קמן בתפקיד שחור הזקן: נבל מוקצן, מופרך, גדול מהחיים ומאוד מאוד מבדר. יו ג'קמן אוכל את כל המשתתפים האחרים בסרט הזה בלי מלח ומבקש עוד. כמעט שווה לראות את הסרט בזכותו. למעשה, הדמות שהוא מגלם כאן היתה יכולה להיות אחד הביצועים הטובים ביותר אי פעם של קפטן הוק - לו רק היו קוראים לה קפטן הוק.

מלבד ג'קמן, הדבר היחיד שיכול היה להציל את הסרט הזה הוא הוויזואליה. אחרי הכל, הבמאי הוא ג'ו רייט, שידוע כיוצר של סרטים מוקפדים, מדויקים ויפהפיים, מלאי הברקות צילומיות ("כפרה", "אנה קרנינה"), והפעם הפקידו בידיו סרט פנטזיה פרוע בתקציב גדול ובתלת-ממד. ואכן, יש בסרט כמה וכמה נופים, יצורים וסצנות שייתכן בהחלט שנראים טוב, אם רואים אותם באולם קולנוע בעל הקרנת תלת-ממד תקינה. ייתכן. כל מה שאוכל לומר בוודאות הוא שאולם 1 של לב דיזנגוף - שם הסרט הוקרן למבקרים - בהחלט אינו עונה על התנאים האלה, מכיוון שרמת ההקרנה שם היא מתחת לכל ביקורת. הסרט היה עכור, כהה ומכוער, וכל מה שהיה אמור להופיע בצבעים בוהקים ומרהיבים נראה כאילו אנחנו משקיפים עליו מבעד למסך עשן.

העיבודים המודרניים לסיפורים מוכרים הם תופעה שאי אפשר להכחיש, וניתן ללמוד לחיות איתה. אין שום הכרח שהסרטים האלה יהיו רעים. אבל "פן" תופס מקום מכובד לצד "אליס בארץ הפלאות" ברשימת הסרטים הגרועים ביותר מסוג זה. לקחו סיפור מוכר ואהוב, והעבירו אותו דרך מגרסה שהוציאה ממנו כל רמז למה שהפך אותו למוכר ואהוב מלכתחילה. אם יש בכם אהבה כלשהי לפיטר פן, בשם כל הילדים האבודים תתרחקו מהסרט הזה.

ומה אתם חשבתם על "פן"? ספרו לנו בתגובות