הפריצה של צמד האחים ההאוסי דיסקלוז'ר ב-2013, קרתה אמנם בשיאו של עידן ה-EDM המסחרי שסחף את העולם, אבל מה שהיה יכול להפוך בקלות למכת מוות לקריירה שלהם עוד לפני שהתחילה, הפך במהרה ליתרון גדול. דור חדש של חובבי דאנס, הגל השני אם תרצו, חיפש תחליף ראוי לסאונדים הניצחוניים והמאוסים ששטפו את המצעדים ותחנות הרדיו' ומצא את מבוקשו באלבום הבכורה המבריק של הצמד "Settle".
למרות סאונד בריטי מאוד מובהק הצליח הצמד הבריטי לתקוע יתד גם במצעדי הבילבורד, ניפק להיטים לא צפויים לתחנות הרדיו ואף השיק בבום קריירה לסם סמית' גם באמריקה. מה שלא הצליחו לעשות מעולם אבותיהם הרוחניים בהאוס והגארג' הבריטי כמו בייסמנט ג'אקס וארטפול דוג'ר, עשו האחים הצעירים גיא והאוורד לורנס מחדר השינה שלהם, אחרי שהצליחו לייצר סינרגיה מושלמת בין הסאונד המועדוני הטרנדי של התקופה לפופ מצעדים, תוך כדי שהם מקימים לתחייה ז'אנרים רקידים שירדו למתחרת בסוף הניינטיז וזוכים עכשיו לפופולריות עצומה גם במצעדי הפופ. תקראו לזה דיפ האוס, פיוצ'ר האוס או טרופיקל האוס, אבל בלי דיסקלוז'ר, ספק אם קלווין האריס היה שם לאחרונה את שמו על טראק כמו "How Deep Is Your Love".
לאלבום ההמשך "Caracal", שיוצא שלוש שנים אחרי האלבום ההוא, מגיעים גיא והאוורד לורנס עם ים של ציפיות מכל רחבי הגלובס, אבל גם עם מעמד של סופרסטארים בביזנס שאפשר להם לקבל הקלות בדרך לסינדרום האלבום השני המפורסם, ולאכלס אותו בשורה של כוכבים אורחים. אם באלבום הראשון הם "נאלצו" להכיר לעולם את השמות המבטיחים הבאים עמו אלונה ג'ורג ולונדון גראמר, הפעם הופכים אלה להיות שחקני משנה בהצגה שמנהלים סופרסטארים כמו דה וויקנד, לורד, מיגל וכמובן סם סמית'. גם אחרי מספר האזנות מוקפדות לאלבום המלא, קשה להגיד אם השדרוג לעשירון העליון עשה להם יותר רע מטוב, אבל מה שבטוח שאת תחושת הוואו שסיפק אלבום הבכורה, היה קשה מאוד לשחזר גם במקרה של אלבום מושלם.
התותח הכבד נשלף כבר בפתיחת האלבום עם "Nocturnal", המארח את השם הכי חם בעולם המוזיקה היום, The Weeknd. כוכב הארנ'בי תורם את קולו לקטע דיפהאוסי יעיל בן 6 דקות, שנשמע יותר כמו רמיקס של הצמד לאחד משירי אלבום הבכורה של Years & Years ופחות כמו הקלאסיקה הבאה בקטלוג של הכוכב האתיופי. בכל זמן אחר היה יכול להיות מרענן לשמוע אותו על גבי ביטים דאנסיים, אבל בחודש בו יצא אלבום הקרוסאובר המדובר שלו, שמאכלס שירים טובים הרבה יותר, נופלים כל האחרים בין הכיסאות.
הרצועה השנייה, הסינגל המעולה "Omen" שמהווה שיתוף פעולה שני שלהם עם סם סמית' (אם לא מחשיבים את העבודה על אלבום הבכורה שלו ועל השיר הג'יימס בונדי החדש), כבר מהודקת הרבה יותר ומספקת בדיוק מה שהיית מצפה ממקצועני פופ (כולל ג'ימי נייפס שכותב איתם קבוע) הנפגשים בפעם השנייה: להיט רדיו מושלם. סלט ארנ'בי דאנסי משובח בלי תו אחד מפוספס, גם אם חסר את הריגושים והעקצוצים שקיבלנו אחרי ששמענו את "Latch" בפעם הראשונה.
כצפוי, לא מוותרים השניים גם הפעם על קטעי ההאוס הגנריים, עם אותו בייסליין ניינטיזי ויעיל והפקה מהודקת, שמהווים את בסיס היצירה שלהם. אבל מה שפגע בול בכמעט כל טראק באלבום הבכורה, סובל מיותר מדי נפילות מתח בנוכחי. "Holding On", הסינגל הראשון והחופר שיצא מהפרויקט בכיכובו של זמר הג'אז גרגורי פורטר, הוא דוגמה מעולה לקטע בינוני שהיה עדיף נשאר להתנגן בסטים שלהם בלבד. כשגם "Echoes" ו-"Jaded" (ניסיון פחות מוצלח לייצר "Latch" חדש), שמבצע האוורד יכולים להיכנס בכיף לקטגוריית הפילרים. בטח כשבחוץ מסתובבים עשרות הרכבים ודיג'יים שאימצו את הסאונד הדיסקלוז'רי לחיקם, כמו דיוק דומונט ורודימנטל, ומספקים לעתים קטעים מדויקים הרבה יותר.
יוצא דופן הוא "Hourglass" בשיתוף הצמד העולה Lion Babe, שמתפקדים על תקן האלונה ג'ורג של האלבום הזה, לאמור: זמרת מעולה עם קול שחור וייחודי, שמצליחה להציל ביט האוסי גנרי. אומנם זה לא נשמע להיטי כמו "White Noise", אבל קשה מאוד שלא להזיז את הגוף כשהדבר הזה ברקע.
הרגעים היותר טובים של האלבום הם דווקא אלה בו מוריד הצמד הילוך לטובת מקצבים איטיים יותר מעולמות האינדיטרוניקה והארנ'בי. אולי בהשפעת הרמיקס האדיר של Flume האוסטרלי ל-"You & Me" מהאלבום הקודם, שעשה להם שירות מעולה וכבר הפך מאז לקלאסית צ'יל אאוט על זמנית.
השאלה היא אם זה בכלל תפקידם בשרשרת המזון הופכת למיותרת, ברגע שמבינים שאלה הקטעים המהווים את הדלק החדש ליצירה שלהם, בעוד אלה ההאוסיים קצת תוקעים אותם בתבנית המרובעת. בולטים במיוחד "Magnets" המידבק שמארח את לורד, שגם מנצלת את המעמד כדי להתבגר עוד קצת, כמו שמוכיח הקליפ החדש והספק-סקסי ספק-קריפי לשיר. לאו דווקא בגלל השם שבפרונט, אלא יותר כתצוגת תכלית מרשימה משותפת של שניים מהאקטים המבטיחים בדור החדש של הפופ העולמי.
נוצצים לא פחות הם "Willing & Able", בו הם מארחים את הכוכב הבריטי העולה קוואבס (ששווה לבדוק את אלבום הבכורה שלו, "Love + War"), המביא לשיאי רגש דומים שסיפק "Help Me Lose My Mind" עם לונדון גראמר בבכורה, ו-"Good Intentions" עם מיגל, שמצליח איפה שהטראק עם דה וויקנד נופל ומספק אווירה סטלנית סקסית מעדות פרינס, בלי לוותר לרגע על הלחן.
בעידן של סינגלים בודדים ולהיטי "אתה שווה כמו המיקום האחרון שלך במצעד", לא בטוח כמה חוסר היציבות באלבום הזה קריטי להמשך הקריירה המתפתחת של דיסקלוז'ר. להיטים חדשים יצאו מהאלבום בוודאות, אפילו ה"פילרים" יקשטו כל פלייליסט ברים מצוי, אבל אפשר להניח שגם ככה מה שההיסטוריה תזכור בסוף זה איזה רמיקס מושלם שמפיק בן 20 יעשה לאחד השירים בקצה השני של העולם.