כל הנשים זונות

הפעם הראשונה שבה אילן הייטנר שיחק אותה כנגד כל הסיכויים היתה ב-1998, עם צאת ספרו הראשון, "חוכמת הבייגלה". לא רק שהייטנר כתב ספר שנדחה על ידי כל הוצאות הספרים והוציא את הספר לאור בכוחות עצמו, אלא שהוא גם הביא אותו להיות רב מכר, ולא סתם רב מכר - "חוכמת הבייגלה" הפך למצרך קאלט מבוקש ששימש מקור השראה והזדהות עבור דור שלם של פרעצלאך.

כמובן שהעובדה שהספר הצליח לא אומרת שמדובר בספר טוב. הביקורות קטלו והייטנר הואשם בשוביניזם, הומופוביה ושאר תחלואים. אני, באופן אישי, גם אחרי שהתגברתי על מחסום השם האידיוטי, לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה עמודים. הספר היה מספיק גרוע ולא שווה התייחסות בעיני בכדי שלא יעניין אותי האם הייטנר הוא קומוניסט, טנקיסט או ארכנופוב. לכן גם לא נרגשתי במיוחד לקראת הגירסה הקולנועית.

אך אילן הייטנר עשה את זה בפעם השנייה והצליח, בניגוד לכל הסטטיסטיקות וכנגד כל המטענים השליליים שלי, לביים סרט שהוא יותר טוב מהספר. יותר טוב אמרתי? "חוכמת הבייגלה", להפתעתי, התגלה כסרט ממש-ממש טוב.

הסרט תפור מדאחקות ומאפיזודות קטנות ויומיומיות: רביצה בים ובקפיטריה של האוניברסיטה, ראיונות עבודה, בישול וכו'. הרגעים מתלכדים לכדי סיפור אהבה מצחיק, מרגש, מפתיע, קצבי וסוחף. הבייגלה מצליח במקום שבו נכשלו רבים וטובים - הוא מצליח לזכך בצורה אותנטית לגמרי משהו מאותה ישראליות תל אביבית צעירה, שלרוב כשמתחילים לדבר עליה מסיימים בקלישאה. כל הגורמים משחקים לטובת ההצלחה: הצילום הריאליסטי, העריכה המדויקת, התסריט השנון, המשחק האמין, ובמיוחד זה של גיא לואל בתפקיד גולן, הגיבור הראשי.

אבל דווקא מפני שמדובר בסרט כל כך מוצלח, יש פנאי לטפל ביחס המעוות של היוצר כלפי המין הנשי. אני חייבת להסכים, הייטנר הוא באמת שוביניסט. אני באמת לא מדברת על ההתבטאויות המצ'ואיסטיות של הדמויות הגבריות, כדוגמת: "זונה מקצועית. בשוק לא תמצא כזאת זונה" (כינוי נרדף לרווקה), "יפה שגדלה כמו מכוערת" (כינוי לקיבוצניקית). דווקא צחקתי מהבדיחות, למרות זהותי המינית. אני גם לא מתכוונת לקביעות הארכאיות של היוצר, המובאות מפי דמויותיו, כלפי התפקידים המגדריים (כל הנשים הן ככה, כל הגברים הם ככה וכו') - אלה הן חלק מהקסם של הסרט, שמציג את המחשבות האוויליות ביותר של גיבוריו בכל מערומיהן.

אבל אני כן מתכוונת לטיפול הפלקטי בדמויות הנשיות. כל הנשים בסרט הן בדיוק אותו דבר – מציקניות והיסטריות. הן לא דמויות אמיתיות, אלא רק עוד אלמנט, כמו קריירה או לימודים, בחייהם של הגברים. עד כאן אפשר היה לטעון שזה בסדר, שהסרט עוסק בגבריות ובלבטים גבריים. אבל המגרעה הצורמת ביותר ב"חוכמת הבייגלה" היא הטיפול השטחי בדמותה של הגיבורה הראשית, דיקלה (אסנת חכים). דיקלה מתחילה דווקא בתור אשה גברית במונחים בייגליים - בחורה מניאקית שמזיינת בלי לדפוק חשבון. אך באופן מופרך לחלוטין, ללא שום הסבר, בעקבות נסיעה מטופשת לסיני, היא הופכת לאשה בייגלית למופת - מבשלת, נודניקית ודואגת לגבר שלה.

למרות כל זאת, כאמור, יש בסרט איכויות שבהחלט מצדיקות את הצפייה. ביינתיים נראה שהבייגלה משתבח עם הזמן, ויכול להיות שבמטאמורפוזה הבאה שיעביר אותו הייטנר (תקליט? חולצה?), גם כוסיות יקבלו קצת אופי.