יש את הקלאסיקות האלה שיודעים שהן טובות, פשוט אף פעם אין כוח לראות אותן שוב. קצת בהרגשה הזאת הלכתי לראות את "הדיקטטור הגדול". עם כל הכבוד לצ'רלס, לא כל כך התחשק לי לחייך בנימוס מול התמימות ההוליוודית של שנות השלושים והארבעים.
כבר בסצינת הפתיחה הייתי על הרצפה מצחוק. הסרט עומד במבחן הזמן לא רק ברמה הבסיסית של להצליח עדיין להצחיק, אלא גם ברמה המאתגרת יותר של שימור היכולת להפתיע. צ'פלין ידע מה אסור ומה מותר בקומדיה כבר ב-1940 כששחרר את הסרט, והיריקה שלו על הגבול הזה עסיסית ורטובה כמעט כמו שהיתה לפני שישים שנה.
החל במניירות והגיחוך של הינקל, הוא היטלר, וכלה ביהודי המאכער הסטריאוטיפי, צ'פלין לא חוסך שבטו מאף אחד. הומור סלפסטיק לצד בדיחות על ציקלון בי, מלחמת אוכל לצד הוצאה קבוצתית של פועלים שובתים להורג. בנוסף לאפקט העוצמתי של שילוב מאורעות טרגיים בקומדיה, יש לייחס את הסכיזופרניה של הסרט גם לתקופה בה נעשה.
ב-38', לקראת צילום הסרט, עדיין ראה צ'פלין בהיטלר הפאשיסט דמות קומית מגוחכת הראויה לחיקוי משפיל. רק במהלך העבודה על הסט, שנמשכה שנתיים, החל העולם ועמו צ'פלין להבין שאסון חסר תקדים מתרחש. התסריט שוכתב פעמים אינספור, וסצינות צולמו שוב ושוב מחדש, כדי לנסות ולהדביק את המתרחש בעולם האמיתי. כמובן שגם ב-40', כשהסרט יצא לאקרנים, עדיין לא יכל העולם לצפות את שעוד עתיד להתרחש בחמש השנים הבאות, מה שמסביר בין השאר את העובדה שכשדמותו של צ'פלין נשלחת למחנה עבודה, הוא מקבל לשם מכתבים מאהובתו היהודיה שברחה לאוסטריה.
כל מי שרגלו דרכה אי פעם בבסיס צבאי יזהה בסרט את הטמטום המקומי מהיחידה בה היה. בחלק הראשון, המתרחש במלחמת העולם הראשונה, מיטיב צ'פלין להציג את חוסר היעילות, הגיחוך והגועל נפש שכנראה מאפיינים כל צבא באשר הוא. בהמשך מפליא צ'פלין בסאטירה נוקבת וקשה, לא רק על היטלר, גבלס ועוזריהם אלא בעיקר על האינפנטיליות של הרשע והפתטיות של העדר.
ההקרנה המחודשת של הסרט מעלה תהיות באשר ליכולתה של ישראל 2002 לקלוט מסרים מעין אלו. נראה כאילו היא תהיה מסוגלת להשליך את הטירוף של הינקל, הדיקטטור של טומניה, בקלות רבה על, בואו נאמר, סאדאם חוסיין הצורר, אך לא תוכל להשליך מהסבל שנגרם ליהודים בסרט לזה שייגרם לעיראקים כשיצא לפועל מסע הנקם המשפחתי של ג'ורג' בוש הבן.
יש להניח שגם חוסר האונים וההשפלה הקבוצתית שחווים היהודים אל מול השוטרים הגרמנים לא יעורר מחשבה שנייה לגבי הכבוד הלאומי הנרמס של הפלסטינים. אזרחי ישראל, הרגילים תמיד לראות עצמם כקורבנות תמימים של המאורעות, אור הומאני לגויים, יקבלו בוודאי את מראה הכובסת היהודיה התוקפת במחבת את השוטרים הנאצים בגלי גאווה על תקומתו של העם היהודי, ולא ינסו לחשוב לעצמם מיהן הכובסות האמיצות של המזרח התיכון.
לא, לא, אני לא משווה את חיילי צה"ל לנאצים. בשום פנים ואופן לא. המסר של צ'פלין רחב ומקיף הרבה יותר מאשר מאורעות מלחמת העולם השנייה בלבד. מי ייתן ויחדור גם לכאן.
מסר? איזה מסר?
3.10.2002 / 10:21