אחרי כמה דקות של צפייה ב"המתמחה" תכה בכם ההכרה: "אה. זה עוד סרט לגיל הזהב". פנסיונרים ופנסיונריות הם קהל גדול מאוד, בעיקר בארץ, ומן הסתם יש להתייחס אליהם ולספק גם להם תוכן קולנועי. בארץ מדובר בדרך כלל בסרטים צרפתיים, אבל גם בהוליווד מנפיקים מדי פעם סרט לסבתא. מדובר כמובן בהכללה. לא כל הזקנים אוהבים "סרטי זקנים", בדיוק כמו שלא כל הצעירים אוהבים את "מהיר ועצבני". האופי של הסרטים האלה לא מלמד על הקהל אלא על מה שמפיקי ומפיצי הסרטים חושבים על הקהל. ומה שהם חושבים בצדק או שלא בצדק שקהל הזקנים רוצה, זה סרטים שיעשו נעים. אך ורק נעים. שלא יאתגרו, שלא יקשו, שלא יסבכו. בלי חידושים, בלי סצנות קשות ואם אפשר בלי קונפליקט בכלל. נעים מההתחלה ועד הסוף. ושיהיה איזה שחקן מבוגר וכריזמטי באמצע.
"המתמחה" עוסק בבן (רוברט דה נירו), בן שבעים, פנסיונר ואלמן. במקום לשבת על כיסא נח, לשחק ברידג' או להעביר את חייו מול הטלוויזיה, הוא מחליט לחזור לשוק העבודה. חברת היי-טק מקומית שוכרת מתמחים בגיל מתקדם והוא מחליט להגיש מועמדות. אמנם גילו הוא בערך פי שלושה מהממוצע של עובדי החברה, הוא לא יודע שום דבר על אינטרנט ומנותק מהתרבות הצעירה, אבל זה משהו לעשות. בחברה הוא ממונה להיות העוזר האישי של המנכ"לית והמייסדת (אן האת'וויי), צעירה, מכורה לעבודה, פרפקציוניסטית וחסרת סבלנות
זה מצב הבסיס לקומדיית דג מחוץ למים. עכשיו אתם יודעים מה יקרה: אנחנו נראה איך בן, הזקן היחיד בחברה, מתקשה להשתלב בה. הוא בודד ומנודה על ידי העובדים הצעירים והמגניבים עד שהם ילמדו להעריך אותו. רק שזה לא קורה. כנגד כל הסיכויים בן הוא איכשהו פופולרי להפליא כבר מהרגע הראשון, וכל העובדים ששים במידה מפתיעה להחליף חוויות וצ'יטוטים עם המענטש שהיה יכול להיות סבא שלהם, כאילו אין שום דבר תמוה בזה.
בוודאי נראה בדיחות על חשבון פער הדורות: הרי הוא עובד באינטרנט ובקושי יודע מה זה פייסבוק. בטח יהיו המון בדיחות על איך שהוא לא מצליח לעשות אפילו דאבל-קליק וכאלה. אבל לא, גם זה לא כל כך קורה. בן, מתברר, הוא בחור חריף ויודע ללמוד את מה שהוא לא יודע. לפעמים הוא קצת מתקשה, אבל בדיחות לא יוצאות מזה.
אוקי אז הבוסית, בטח היא הבעיה. היא תשנא אותו עד שהיא תאהב אותו. נכון? נופ. היא מחבבת אותו. גם הוא מחבב אותה. אחר כך היא מחבבת אותו יותר. לא עד כדי רומנטיקה, חלילה בכל זאת יש פה הפרש גילאים עצום, ואנחנו לא רוצים לעשות לאף אחד התקף לב, או משהו.
ככה הסרט הזה מתנהל: בחביבות. אין בעצם בעיות. כולם די בסדר עם כולם. יותר מחצי סרט עובר עד שהוא נזכר להכניס קונפליקט כלשהו. נעים. ונעים זה אחלה בחיים, אבל בסרט רצוי בדרך כלל שתהיה איזו חוסר-נעימות מסוג כלשהו כדי שאפשר יהיה להתגבר עליה. אחרת זה לא מסע אלא נופש. בן עצמו מוצג כאדם ללא חסרונות: ניסיון החיים העשיר שלו הפך אותו לאיש ישר, נבון, נעים לבריות, נוח ובאופן כללי אחלה גבר. הבעיה היחידה עם זה היא שזה לא מעניין. סרטים בדרך כלל עוסקים במישהו עם חסרונות שלומד להתגבר עליהם, לא באדם מושלם שמראה לכולם כמה שהוא מושלם.
אולי מהאת'וויי תבוא הישועה? לפני תשע שנים כיכבה האת'וויי בלהיט "השטן לובשת פראדה", שם היא גילמה עובדת זוטרה תחת שרביטה של בוסית שתלטנית ובלתי-נסבלת (מריל סטריפ המופלאה). ועכשיו, נדמה, הגלגל התהפך: עכשיו האת'וויי היא הבוסית השתלטנית והבלתי נסבלת. זה יכול היה להיות מעניין... אה, כן, כבר ברור לכם שגם זה לא יקרה. אמנם כמה פעמים במהלך הסרט מתייחסים לדמותה של האת'וויי כאילו היא לא נעימה עובדים אחרים אומרים "אוו, אתה לא רוצה לעבוד אצלה", והיא מעידה על עצמה ש"אני יודעת שלא נעים איתי", אבל על מה לעזאזל הם מדברים? זאת אן האת'וויי, והיא מקסימה חייכנית ונעימה ממש כמו שאן האת'וויי היא בדרך כלל. הלוואי על כולנו בוסית נוראית כזאת.
הרבה ערך לא יכול להיות לסרט שכל כך מתאמץ שלא לפגוע באף אחד, אף פעם, אפילו לא לרגע. ובכל זאת. למרות הכל, למרות שזה סרט במשקל של תשיעית נוצה, דה נירו והאת'וויי הגיעו שניהם מוכנים לעבוד. יש רגעים שבהם הם מראים שבכל זאת מדובר בשני שחקנים מצוינים, ואיכשהו יש ביניהם גם סוג של כימיה בין-דורית. והאמת? דווקא נחמד לראות סרט שמציג, יותר מפעם אחת, תפקידים מגדריים וגילאים שונים מהמקובל ולא עושה מזה יותר מדי עניין. אז גם אם תלוו את סבתא לקולנוע, לא תסבלו מ"המתמחה", אם כי לא סביר שתזכרו אותו לזמן רב. הוא נעים מדי.