כולם מתים בסוף, אבל למה? "יובל - זמן בלעדיו" לא עונה על השאלה

החגים מאחורינו, השגרה לפנינו. ואין כמו גל טרור כדי לסמל, לשקף ולזקק את מהות השגרה הישראלית. במדינה בה שרים בממשלה מפגינים נגדה (ומצהירים שלא מדובר בהפגנה נגד הממשלה אלא בהטיית אוזן למפגינים) ושחברי כנסת ערביים מהאופוזיציה טוענים שאין קווים אדומים במאבק נגד הכיבוש, שיבוץ סרט על השכול ביום חול ולא, נניח, בסמיכות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נראה הגיוני למדי. המלחמה לא פוסקת לעולם.

"יובל - זמן בלעדיו", סרטו של ילון גורביץ' ששודר בערוץ הראשון, מתעד שנה בחייה של רחל דגן, אמו של יובל דגן ז"ל, לוחם אגוז שנהרג במבצע "צוק איתן". האם השכולה מנסה לגלות מה עבר על בנה ברגעיו האחרונים ועוברת מהפך די מרשים ועצוב בו זמנית במהלך הסרט. בסופו רחל הופכת מאם שכולה לאם שכולה עם ידע בלתי נתפס בתורות לחימה. "למה יובל נהרג" היא שאלה שעולה מדי פעם בסרט ולמרבה הצער, היא זוכה למספר תשובות. התשובה המעצבנת אך מתבקשת מגיעה מנכדו של הבאבא סאלי שאומר לרחל ולאם שכולה נוספת ש"כולם מתים בסוף".

הרבה כעס אין ב"יובל - זמן בלעדיו". משפחתו של דגן ז"ל אינה כועסת אלא כמעט מקבלת בהשלמה את מותו. אף אצבע מאשימה לא מופנית. אפשר למצוא קמצוץ של חיפוש אחריות אבל זהו. הגישה הזו מקוממת. כולם מתים בסוף אבל באמת שאין סיבה למות חיילים צעירים. בטח אחרי 66 שנות עצמאות. הצילומים מ"צוק איתן" שמופיעים בסרט ממחישים זאת. לא מדובר בצילומי שחזור אלא בתיעוד אמיתי של המלחמה. אלה לא שחקנים, אלה הילדים מעבר לכביש. בכלל לא בטוח שהאנשים שמפגינים כעת בעד חיסול הטרור, מה שזה לא יהיה, זוכרים את זה. מי צריך תוכניות ריאליטי כשיש מסמכים חשובים כמו "יובל - זמן בלעדיו"?

ובכל זאת, מה כן יש ב"יובל - זמן בלעדיו"? רגעים עוצמתיים שמסתמכים על שימוש טוב בפסקול (כך למשל רגעי הגסיסה מתוארים על רקע פעימות לב נחלשות). הרגע בו רחל דגן מגלה כי בנה איבד את כף ידו לפני מותו הוא אחד הרגעים המטלטלים ששודרו בזמן האחרון בטלוויזיה הישראלית. בלי פילטר, בלי חוצץ, הרגשות של האם השכולה מונחים על השולחן מול המצלמה. במקביל ומנגד, ניצבת עדות של חייל שטיפל ביובל דגן ז"ל. כשברקע שעון מתקתק, החייל מדבר בשקט ומספר לרחל דגן שלא ידע מה לעשות וכיצד לטפל בבנה הגוסס. "את לא כועסת עלי?", הוא שואל. ורחל, כאמור, לא כועסת. רק שותקת וסופגת.

"יובל - זמן בלעדיו" הוא לא תחקיר, גם אם יהיו כאלה שינסו להציגו כך. באחת הסצנות בסרט, רחל מספרת כי התחמקה מקבלת הידיעה על מות בנה והיא מציינת את "אשה בורחת מבשורה". "יובל - זמן בלעדיו" על כל השיחות שרחל עורכת עם חבריו של בנה הוא, אפוא, אשה רצה לעבר בשורה.

אחד ממשתתפי הסרט הוא אור אסרף ז"ל, אשר נהרג ברעידת האדמה הקטלנית בנפאל. מצמרר לשמוע את עדותו של אסרף ז"ל בנוגע לרגעיו האחרונים של חברו. עדות שצולמה זמן קצר לפני מותו.